newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כך גילו הפלסטינים בישראל שגם להם יש יום בינלאומי. מברוק!

קצת אחרי הסילבסטר ובסמוך לתחילת עונת העכוב, קבעה ועדת המעקב את ה-30 בינואר כיום הבינלאומי לסולידריות עם האזרחים הפלסטינים בישראל. כעת נותר להחליט לאן ממשיכים מכאן, ואולי גם להקים סוף סוף אתר אינטרנט לוועדת המעקב עצמה

מאת:

תרשמו ביומנים: התאריך שלושים בינואר הוא מעתה היום הבינלאומי לזכויות הפלסטינים בישראל. מהיום, היחסים שלנו הערבים עם הרוב היהודי שייכים לדין הבינלאומי. זה כבר לא בידינו.

לו רק היינו יודעים לפני! הקפיצה לזירה הבינלאומית מעולם לא היתה קלה יותר: ועדת המעקב לענייני הציבור הערבי, בראשותו של מוחמד ברכה חתן השמחה, הכריזה בשבוע שעבר וקבעה: בשבת הבאה העולם יזדהה אתנו, הערבים הפלסטינים אזרחי ישראל, ויהי אור ויהי לוגו ויהי יום בינלאומי, ו"היום" הושק באירוע מתוקשר בשפרעם שלשום.

על פי ההודעה של ועדת המעקב, זוהי יוזמה שנולדה לאור ההסלמה במצב, לאחר שורה ארוכה של התייעצויות בין מרכיבי ועדת המעקב, המפלגות והחכ"ים הנבחרים. זאת הכרזה שמבשרת על שליפת הנשק האולטימטיבי למאבק בפשיזם הישראלי. כך אנחנו אומרים לא לחוקי הלאום, הנאמנות, הרדיפה והמעצרים, החרמת התנועה האסלאמית, הריסת הבתים, הגזענות, והנהירה לקלפיות. זו התשובה למסרונים של נתניהו ביום הבחירות. תתחילו לפחד, מעכשיו אנחנו יושבים על משבצת משלנו בלוח השנה, וממנה לא זזים.

> "אבל אתה לא נראה ערבי"

כרזת היום הבינלאומי לתמיכה בפלסטינים אזרחי ישראל. רוב הציבור הערבי לא ידע כלל שזה יומו ולא הספיק להתלבש בהתאם

כרזת היום הבינלאומי לתמיכה בפלסטינים אזרחי ישראל. רוב הציבור הערבי לא ידע כלל שזה יומו ולא הספיק להתלבש בהתאם

סוף סילבסטר, תחילת עונת העכוב

מה שלא ברור הוא למה השלושים בינואר. מה מיוחד בתאריך הזה? לא זכור לי שום אירוע פלסטיני מחולל או מכונן. בעולם, זהו היום שבו נרצח מהטמה גנדי, ובו נולד עבדאללה מלך ירדן. מבחינת הפלסטינים, סוף ינואר מסמל לכל היותר את תחילת עונת העכוב, אבל לא יכול להיות שזו הסיבה. אולי כי זה מספיק זמן אחרי חגיגות הסילבסטר, ופברואר קצר מדי ויש בו את יום האהבה שקשה להתחרות בו, במרץ יש את יום האדמה והאם, באפריל יש את חופשת הפסח, אזכרות ותהלוכת אלעוודה (השיבה), במאי יש את יום הנכבה, וביוני כיבוש השטחים.

ומה עם יולי ואוגוסט? לא מזדהים בחום הזה. בספטמבר ראש השנה העברית והחזרה לבתי הספר, באוקטובר כבר יש לנו את הפגנות אוקטובר המסורתיות, בנובמבר בכלל יש את היום האמיתי לסולידריות עם העם הפלסטיני של האו"ם, ובדצמבר כבר חגים וקר נורא. בהחלט ייתכן שהתאריך נבחר פשוט כי הוא פנוי. זה נופל יומיים לאחר יום הגנת המידע ויומיים לפני יום הביצות הבינלאומי באו"ם, וכדאי להזכיר: האג'נדה הבינלאומית עמוסה למדי בשנים האחרונות, ואליה נוספו ימים לסולידריות עם סוריה, לוב ותימן, כך שזו כמעט הזדמנות אחרונה להתברג ולהתמקם בתודעה הבינלאומית.

> איך הופכת התוכנית הכלכלית למגזר הערבי לעוד כלי דיכוי של הממשלה?

השיח' ראיד סלאח באירוע ההכרזה. דחף את הרעיון בהקשר של החרמת התנועה האסלאית (באדיבות אתר arab48)

השיח' ראיד סלאח באירוע ההכרזה. דחף את הרעיון בהקשר של החרמת התנועה האסלאית (באדיבות אתר arab48)

הנחנחים "מבפנים"

ההודעות על היום הבינלאומי יצאו רק ימים ספורים לפני היום המיוחל; רוב הציבור הערבי כלל לא היה מודע שהיום הוא יומו, ולא הספיקו להתלבש בהתאם או לקחת חופש. הם פספסו את הריגוש בזמן שדוברי כל המפלגות והפלגים, בלי יוצא מן הכלל, עלו לבמה באירוע החגיגי לציון היום והעידו שזהו יום היסטורי, פרשת דרכים, עליית מדרגה, שזאת התשובה הכי טובה לימין הקיצוני.

על הבמה "זרמו" עם ההמצאה הזו שבעה נציגי מפלגות, בנוסף לההרכב המסורתי: ראש העיר המארחת – הפעם שפרעם ולא נצרת, יו"ר ועדת ראשי הרשויות, יו"ר ועדת המעקב, ויהודי אחד מזדהה עם הערבים. מילת הכבוד שסוגרת את האירוע ניתנה ליו"ר התנועה האסלאמית, שייח' ראיד סלאח, שעל פי הדיווחים דחף את הרעיון בכלל בהקשר של החרמת התנועה האסלאמית והצורך לפנות לקהילה הבינלאומית, היות והמשטר בישראל אינו מראה שום סימן להוגנות.

החסות והברכה המרכזית הגיעו מהרשות הפלסטינית. האירוע בשפרעם הועבר בשידור חי בטלוויזיה הפלסטינית, עם פאנל פרשנים מהרשות. במקביל התקיים אירוע ענק ברמאללה, ובנוסף היום צויין ביותר מ-30 נציגויות פלסטיניות בעולם. מצפייה בפרסומים בתקשורת הפלסטינית עולה שברמאללה יודעים יותר על האירוע מאשר בנצרת, ואולי רק מורגלים יותר.

לא פלא שהכותרת הרשמית שנבחרה ליום הזה היא "היום הבינלאומי לתמיכה בזכויות הפלסטינים בפנים". בפנים – "פי אלדאח'ל" – הוא מושג פנים פלסטיני לפי מיטב ידיעתי. אולי כשהפלסטינים מזדהים בינם לבין עצמם זה נקרא מאבק בינלאומי? ולפי מה שפלטה הרשת בימים האחרונים, כנראה שהפלסטינים כן צריכים לדבר בינם לבין עצמם, במיוחד כשהשם של היום קיבל טוויסט ברשת, ליום הבינלאומי לסולידריות עם ערביי השמנת, כלומר הנחנחים שלא יודעים מה זה כיבוש.

אז קבענו תאריך. מה עכשיו?

בכל זאת, אם החלטנו לכבוש את הזירה הבינלאומית, לפי מיטב המסורת הפלסטינית ובהדרכה של אבו מאזן המנוסה, סביר להניח כי הצעד הבא יהיה תביעת הכרה ביום הזה כיום רשמי על ידי האו"ם. ולמה לא? נכון, בעשר או עשרים השנים הראשונות הבקשה תדחה, אבל אנחנו נמשיך להיאבק ולחזור להציע בכל שנה עד שנצליח ונתגבר על הציונות והווטו האמריקאי. אומנם אפשר לשרוף עשרים עד שלושים שנה בתהליך, אבל העיקר שבסוף נוכל לחגוג "כמו" מנצחים.

קשה להאשים את ועדת המעקב בחוסר מעש. המציאות של המשולש נתניהו-רגב-בנט נראית בלתי מנוצחת, מצב המזמן שליפות מהמותן ובריחה לקלישאות. רוב הטיעונים ההגיוניים בעד הכרזת היום הזה רואים בסוג של התחלת סנגור בינלאומי כאסטרטגיה לשינוי מצב הערבים בישראל. השאלה אם זו ההתחלה אז מה יש בהמשך?

אך אם באמת פנינו מועדות כלפי חוץ, למודעות עולמית וקשרים עם הקהילה הבינלאומית, אולי היינו צריכים להתחיל ממקום הרבה יותר פשוט מזה, לפחות להעלות אתר אינטרנט בכמה שפות שיתמוך במסר. בעצם היינו מתחילים בכך שלוועדת המעקב עצמה יהיה אתר כלשהו בשפה כלשהי, שידבר על ואל הציבור הערבי הפלסטיני בישראל, שאת יומו הבינלאומי מבקשים לציין.

 > במדינת היהודים שוויון לערבים הוא בלתי אפשרי בהגדרה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf