newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"אני מחכה שהאחיות ייצאו ואוכל מה שנשאר על המגשים"

חודשיים ללא עבודה הותירו את א' מבאר שבע ללא ברירה. אחרי שלא אכל שלושה ימים, התנדב לשמור על קרוב משפחה שאושפז בסורוקה, כדי שיוכל לאכול את מה שהשאירו החולים. העוני שלא נכנס אפילו לסטטיסטיקות

מאת:

א', תושב באר שבע בן 49 (פרטיו המלאים שמורים במערכת), עובד מגיל 13. למעט השנים בהן שירת בצבא, הוא עובד לפרנסתו בכל מה שיש לעיר המחוז הדרומית להציע לו – הרבה עבודות זמניות, מזדמנות, לרוב בשיטה קבלנית: מסיימים את המטלה ומקבלים תשלום. אין לו פנסיה ואין לו חסכונות, כי כאשר נשאר סכום כלשהו אחרי תשלום החשבונות, הוא הולך לסיוע למשפחה שלו (אימא ואחים). הוא לא ביקר בחו"ל אף פעם. אין לו אינטרנט בבית. אין לו כרטיס אשראי. אין לו רכב. הבית בו הוא גר, בנייה ציבורית מתחילת שנות השישים, שופץ לאחרונה, אחרי שהגג דלף עד כדי כך שחתיכות ממנו נשרו בתוך אחד החדרים.

א' הוא לא מסוג האנשים הממהרים לבכות על מר גורלם. הוא מצהיר על עצמו כימני מאוד, וכמי שמסתפק במועט: "פעם ראיתי פועלים סינים יושבים באתר בניה בבאר שבע ואוכלים לחם עם סוכר כאילו זה היה מעדן. אם הם מאושרים ככה, גם אני יכול להיות מאושר במעט שיש לי. מספיק לי לחם ומים ולהיות בריא".

ביום ראשון השבוע הוא ביקש לפגוש אותי. הוא פרץ בבכי, מה שלא קרה לו אף פעם. בהתחלה חשבתי שקרה אסון במשפחה, אבל כשנרגע, הוא סיפר לי שכבר שלושה ימים שהוא לא אכל, כי אין לו כסף. הוא שילם את החשבונות שלא ניתן לדחות, כמו ארנונה (אשר במקרה של איחור, עוברת לידי גובי חובות), ונשאר ללא שקל. "כבר חודשיים שאין לי עבודה. הייתי באמצע עבודה ובעל הבית הודיע שהוא לא ממשיך, כי אין לו כסף ועצר הכול באמצע. יש לי קרוב משפחה שמאושפז בסורוקה, אז במהלך החודש התנדבתי ללכת לשמור עליו. הייתי מחכה שהאחיות ייצאו ואוכל מה שנשאר על המגשים. אנשים ראו, אני מאוד התביישתי, אבל זה או זה או פשוט להתעלף מרעב. אני חושב שקצת דיברו על זה, אבל לאנשים עוד נשארה קצת חמלה בלב ולא העירו לי".

> בריוני הוצאה לפועל וחובות תמידיים: סל הרווחה נגד חיים בכבוד

בתמונה: עוד דו"ח שנקבר. הפגנה למען יישום המלצות ועדת אללוף למלחמה בעוני (צילום באדיבות האגודה לזכויות האזרח)

בתמונה: עוד דו"ח שנקבר. הפגנה למען יישום המלצות ועדת אללוף למלחמה בעוני (צילום באדיבות האגודה לזכויות האזרח)

הוא ממשיך ומספר: "אין לי אף אחד להיעזר בו, אפילו במאתיים שקלים. עזרתי לחבר לטפל בבית שלו. זה בית ישן עם הרבה בעיות. אמרתי לו שיקנה חומרים ואני אטפל לו בבעיות, כדי שלפחות זמנית, הוא ומשפחתו יחיו כמו בני אדם. גם לו אין והוא מפחד שלא תהיה לו ברירה ויצטרך להלוות בשוק האפור. אני לוויתי פעם וזה הדבר הכי מפחיד שיש. על אלף שקלים החזרתי 1500 ויותר לא חוזר על זה. כמה שאני ימני, היום אני מבין שהממשלה הזו עושה הכול כדי שאנשים יהיו עניים ויהיו עבדים. יש את המקורבים שחיים חיי פאר, אתה רואה בבאר שבע בתים שהכסף נוזל מהם. אני לא אומר, חלק הם אנשים שעובדים קשה ויש גם מי שתורמים בסתר, אנשים צדיקים שאתה לא יודע עליהם, אבל יש אחרים שכולם יודעים איך הם נבנו על חשבוננו".

א' נולד בבאר שבע וחי בה מאז ומתמיד. "אם פעם היו לי חברים מכל הסוגים, היום אתה רואה איך כסף הולך לכסף ואנשים מתחברים על בסיס תועלת. לא זכור לי בחיים, שחודשיים לא הייתה אפילו עבודה אחת, אפילו של צביעת חדר מדרגות. אבל אני מדבר עם אנשים וכולם באותו מצב. אין כסף בעיר. אנשים מתביישים לספר, שלא יהיו בושות. אנשים גם מפחדים שיסמנו אותם. חיים מקומבינות אחד על השני, מלווים כסף, חיים ממה שאין להם, העיקר שלא יידעו שאין להם".

"אני יודע מחברים שאנשים לקחו הלוואות מטורפות כי חשבו שעוד מעט באים לפה עשרות אלפי אנשי קבע. סיפרו לנו שעוד מעט העיר מתרוממת. פתחו פה חנויות ועסקים בלי חשבון. אנשים לקחו משכנתאות מטורפות על דירות חדשות. שתבין, כל משכנתא כזו יכולה להפיל חמישה ערבים. אני מאמין שאני לא היחיד במצב הזה, פשוט אנשים מפחדים לדבר".

א' מבקש שלא אגלה את זהותו בכתבה, אבל אין לו בעיה לספר את מה שעובר עליו. "בסוף ייקרה לי מה שקרה ללא מעט אנשים בעיר הזו: אני אתאבד כי לא היה לי 200 שקל לקנות קצת אוכל". ביקשתי ממנו שיבטיח לי שהוא לא יעשה שטויות, שלא יפגע בעצמו ובתמורה, אנסה לעזור לו.

אין לא' אפשרות להשיג אפילו כמה שקלים. אם יפנה לביטוח הלאומי, יחלפו לפחות 60 יום עד שיקבל קצבת הבטחת הכנסה. לרשות המקומית הוא לא רוצה לפנות וספק אם מישהו שם יעזור לו. התקשורת המקומית הבאר שבעית, שפעם הייתה מזדעקת מכל מקרה כזה, כבר אינה יכולה לדווח על דברים שמתנגשים עם הפואמה האורבאנית של מתחמי היי-טק, גשרים עתידניים ופרויקטים יוקרתיים.

> הפריפריה מתעוררת: התנועה שרוצה לאחד את כל החצרות האחוריות

"בסוף ייקרה לי מה שקרה ללא מעט אנשים בעיר הזו: אני אתאבד כי לא היה לי 200 שקל לקנות קצת אוכל". מקרר ריק. אילוסטרציה. (צילום: Deborah Austin, פליקר CC BY 2.0)

"בסוף ייקרה לי מה שקרה ללא מעט אנשים בעיר הזו: אני אתאבד כי לא היה לי 200 שקל לקנות קצת אוכל". מקרר ריק. אילוסטרציה. (צילום: Deborah Austin, פליקר CC BY 2.0)

השיטה הפכה את העניים של באר שבע לשקופים ולמי שמנסה לעזור להם, למוקצים. מצד שני, הנתונים שמפרסמת הממשלה עצמה ולא, נניח, איזו עמותת שמאל הזויה לשיטתם של קובעי המדיניות, מראים שיש בעיה בדרום ובבירתו באר שבע. אל 1,400 העסקים שנסגרו בבאר שבע בשנה האחרונה, מצטרף נתון שמפרסם מנהל הכנסות המדינה.

בתל אביב עומד השיעור מס-תושב (חלקו של אותו אדם באוכלוסיה אל מול חלקו בתשלום המסים) על 1.45. תל אביב משלמת 24 אחוזים מכלל המסים בישראל. אוכלוסייתה מהווה 14 אחוזים מכלל אוכלוסיית ישראל. אוכלוסיית הדרום מהווה 14.4 מאוכלוסיית ישראל, אך חלקה בתשלומי המסים עומד רק על 9.2 אחוזים. שיער המס-תושב עומד בדרום על 0.68, מה שאומר שהתושבים אינם מחוללים מספיק מס על מנת לממן את השירותים. אחת הסיבות היא שרבים אינם מגיעים לסף המס ואחרים, פשוט אינם עובדים.

האבטלה בבאר שבע עומדת על כמעט 7 אחוזים, אבל נתון זה אינו לוקח בחשבון את אותם שקופים כמו א'. הם אינם קיימים לא במערכת וגם לא בתודעה. אבל הם שם, מכלים את החסכונות שעוד נותרו, אם היו להם כאלה. אחרים משעבדים את מה שיש להם להציל את העסקים הקורסים ויש גם תופעה מדאיגה ומוכרת: הורים ששוברים חסכונות, על מנת לעזור לילדים. אותם כספים, שהיו אמורים לשמש אותם לעת זקנה, נבלעים בתוך ים של חובות. גם אין מקומות תעסוקה חדשים, מלבד עוד ועוד חנויות, המתמודדות על כוח קנייה נמוך.

הנגב ובירתו באר שבע יושבים על פצצת זמן חברתית, שתתפוצץ בפנים של מי שמתכחשים למצב.

> מה זה אומר להיות עניה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf