newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

החזקת הגופות: כך המדינה מחללת שם שמיים ומנסה לשלוט גם במתים

היהדות לא משאירה מקום לפרשנות לגבי החובה להביא מתים לקבורה, גם אם הומתו כדין על ידי המדינה. דווקא חברי הכנסת של בל"ד הם שמזכירים לנו את האיסור הפשוט "לא תלין", ודווקא אותם המדינה רודפת

מאת:

כותב אורח: אבי-רם צורף

המשנה בסנהדרין שעוסקת בגופתו של החוטא שנסקל ונתלה גורסת כי לאחר התליה "מתירין אותו מיד; ואם לן – עובר בלא תעשה, שנאמר: "לֹא-תָלִין נִבְלָתוֹ עַל-הָעֵץ, כִּי-קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא – כִּי-קִלְלַת אֱלֹהִים, תָּלוּי" וגומר.

כלומר, מפני מה זה תלוי? מפני שברך את השם, ונמצא שם שמים מתחלל (משנה סנהדרין, פ"ו, מ"ד). בברייתא המובאת בסוגיה הבבלית, הדנה במשנה, מובאים דברי רבי מאיר, שמתאר את האופן בו מתרחש אותו חילול שם שמים – "משלו משל למה הדבר דומה לשני אחים תאומים בעיר אחת אחד מינוהו למלך ואחד יצא לליסטיות צוה המלך ותלאוהו כל הרואה אותו אומר המלך תלוי, צוה המלך והורידוהו" (בבלי סנהדרין, מו ע"ב).

גופו של החוטא המוקע על העץ מנכיח את דמותו של המלך, קרי, במקרה זה – מלך מלכי המלכים, שדיוקנו מוטבע בגופו. מותו של הגוף מפרק את הפער בין התאומים. מרגע זה אין עוד אחד שיצא למלוכה ואחד שיצא לליסטיות, אלא גוף מת, המבזה את שניהם באותה מידה, המנכיח באמצעות מותו שלו את בזיון גופו של הקב"ה.

חיוב קבורת הגופות אינו מוטל בספק בשקלא וטריא התלמודית: אמנם הרוגי בית דין נקברים בבתי קברות המיוחדים לכך ולאחר מכן עוברים לקברי אבותיהם (ויש לדייק – נקברים ולא נותרים כאבן שאין לה הופכין), אך אין חולקים על כך כי הרוגי מלכות שנהרגו "שלא בדין" (כלומר, שלא על ידי הליך משפטי, כמו מרבית המקרים המדוברים כיום), נקברים בקברי אבותיהם מיד, ואף יותר מכך, נחשבים כמי שמיתתם מהווה כפרה.

> שלב אחר שלב: כך הגענו מגופות מוחזקות לח"כים מורחקים

גלעד ארדן, השר לבטחון הפנים. (יותם רונן / אקטיבסטילס)

ריבונות מעבר לקבר? גלעד ארדן, השר ל"בטחון הפנים". (יותם רונן / אקטיבסטילס)

בפרשיה הגזענית החדשה שמובילה ממשלת ישראל, בשירותם הנלהב של כמה מחברי הכנסת ממרצ, נדמה שהאיסור הפשוט על הלנת מת נשכח, או יותר נכון הוכחש והודחק. מעתה הכל, כרגיל, קודש להתנכלות אל חברי הכנסת אשר העזו, רחמנא ליצלן, להיפגש עם משפחתו של החוטא, על מנת להביא את גופתו לקבורה. במקרה זה, לא מקרי הוא כי מי שהזכיר את האיסור הפשוט של "לא תלין" היה דווקא ח"כ ג'מאל זחאלקה.

התביעה המובנת מאליה להשבת הגופות לקבורה מאיימת כל כך בשל הערעור שלה על התיאולוגיה הפוליטית המכוננת את מדינת ישראל, המביאה לקריסתם המוחלטת של השמים ושל כל עיקרון טרנסצדנדטי שעשוי להציב לה גבול ושאיבת הכוח האינסופי אל תוך מוסדות המדינה, שהופכת לאליל מודרני. ההחלטה של ארדן להותיר את הגופות במקררים איננה אלא ביטוי לניסיון הריבוני למתוח את כוחה של המדינה אף לתחום שלאחר המוות, לאחוז אף באלה שלכאורה השתחררו מתחום שליטתה – וכמובן שאת השליטה זו הוא בוחר להחיל דווקא על המתים הפלסטינים.

השעייתם הגעזנית של חברי הכנסת של בל"ד היא ניסיון להשתיק את קריאת התגר כנגד התעצמות הכוח הריבוני אל המרחב שלאחר המוות, והיא נובעת מאתיקה אלילית של כוח, שאיננה מצטמצמת כלל בפני אינסוף.

זהו ביטוי למוכנותה של מדינת ישראל למעט את דמותו של הקב"ה באמצעות ביזוי הגופות, שהרי תשוקתה הגדולה איננה אלא לרשת את כוחה של דמות זו, ולהותיר אותה עלובה ומושתקת. זוהי האלימות המוחלטת של החוק, ההוצאה אל הפועל של הריבונות הכובשת כל, החוסמת כל חריגה מכוחה. האצבע המאשימה של חברי הכנסת של בל"ד היא אולי קרש ההצלה מן ההתמכרות אל האליליות הזו.

אבי-רם צורף הוא תושב ירוחם, דוקטורנט במחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן-גוריון

> עוני בישראל: "אני מחכה שהאחיות יצאו ואוכל מה שנשאר על מגשי החולים"

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf