מהשכונה בלוד לשטיח האדום בברלין: מסע של גאווה

טלפון מתאמר. "אז מה אומר, בנאדם? רוצה להתמקצע בכל העניין הזה של הכתיבה? אני בדרך לריאיון קבלה לבית ספר לתסריטאות. רוצה לבוא?"

סוף סוף תאמר מרים את הרעיון של אודי לסרט. "אני איתך. לך, אני כבר אבוא אחר כך לבד. מפחיד לנסוע איתך". כמה שעות מאוחר יותר אני מקבל עוד שיחת טלפון מתאמר. "עשיתי תאונה בדרך. אני במיון".

שלוש שנים לאחר מכן, ההספק עומד על: חמש תאונות נוספות, כאשר רק אחת שלי (מאחר ותאמר נפאר הוא חרא של נהג), קורס אחד שסיימנו ביחד וסרט שתאמר ואורן מוברמן כתבו ביחד, בבימויו של אודי אלוני ובכיכובו של אותו נהג גרוע, שהוא במקרה גם אחד החברים הטובים ביותר שלי.

שלוש שנים, ובשבת האחרונה מצאנו את עצמנו צועדים בחליפות על השטיח האדום בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין, בבכורה העולמית של "مفرق 48 Junction" – ג'נקשן 48.

> שטח סטרילי: תכירו את שער שכם החדש

בארץ, לאחר הנחיתה, מצאתי את עצמי חוזר על מילה אחת בתשובה חוזרת לכל מי ששאל אותי איך היה: "גאווה". לאורך כל השהות בברלין זו הייתה התחושה שלי, ועמה הנסיונות הבלתי פוסקים שלי לנסות ולהבין למה.

הרי אין לי שום תפקיד רשמי בסרט, למעט יום בו קפצתי לבקר על הסט ואדון אלוני החליט מבלי לשאול אותי "לשבור לרמי את הטייפקאסט של היהודי האשכנזי", דחף לי כאפייה ובגדים של שייח׳, ושם אותי כניצב איסלאמיסט. בינינו, חוץ מלשבת בלילות אצל תאמר ולדבר על כתיבה וקולנוע, אהבה משותפת וותיקה של שנינו, לא באמת עשיתי דבר מלבד תמיכה, כך שמדובר על פניו בסרט של החברים שלי, וממש לא בפרויקט שלי. אז מדוע אני מרגיש שהוא גם שלי, או ליתר דיוק, שלנו, כערבים פלסטינים תושבי לוד ושאר אזרחי המדינה?

חומוס צ'יפס סלט

אקדים ואומר כי אין לראות בפוסט האישי הזה ביקורת קולנועית. אני קרוב ומשוחד מדי. עם זאת, לכשיגיע לארץ (בקולנוע הקרוב לביתכם באביב הזה) אני מאמין שהסרט – בהשראת סיפור חייו של תאמר, ראפר צעיר מהעיר לוד, שעוסק במציאות החברתית והפוליטית הקשה שלנו כערביי 48' תחת כיבוש ונורמות חברתיות נוקשות ומפלות – יצליח לכל הפחות לעורר דיון פוליטי במיינסטרים הישראלי סביב הזהות המורכבת שלנו כפלסטינים עם אזרחות ישראלית וסביב מורשת ההדרה ומחיקת הזהות שלנו. וזה מה שהופך את הסרט לסרט על כולנו, ושל כולנו.

כדי להבין את חשיבות הסרט "ג'נקשן 48" ניתן כדוגמה את האתר שבו אתם קוראים את הפוסט הזה. מאז יוסד לפני כמעט שנתיים, אתר שיחה מקומית שם לו למטרה לתת במה לקולות מודרים, ובמיוחד לקולות של פלסטינים, שקוטלגו עד אז כ"לא נחמדים" בתקשורת המיינסטרים הישראלית. והנה פתאום מופיעים להם, בעברית ישראלית, טקסטים פלסטיניים לוחמניים, לא מתנחמדים, שכבר לא מדברים (רק) על דו קיום או שלום ושאר דיבורים נבובים. פתאום ניתנה במה, שכולנו מקווים שתהפוך לגדולה יותר בעתיד, שנותנת לגיטימציה לטקסטים קשים לעיכול שיהודים, גם בקרב השמאל הישראלי, לא אוהבים. פתאום ניתנה במה גם לשיח הציבורי הפלסטיני האמיתי, ולא רק זה שסוכני הכיבוש רוצים להשמיע לכם.

צפו: קטעים מהסרט ג'נקשן 48

החשיבות הפוליטית של הסרט ותחושת השייכות שלנו כפלסטינים כלפיו מתבטאת בצורה דומה: אולי לראשונה במיינסטרים הישראלי הקהל עומד להיחשף לסיפור פלסטיני טוטאלי, המסופר מנקודת מבט פלסטינית לא מתנצלת ולא מתנחמדת. גדולתו של אלוני, חוץ מיכולתו לתת נאומים בלתי נגמרים – והוא נתן הרבה כאלה בפסטיבל – היא השפה הדו לאומית שלו, שהתחדדה כתוצאה מעבודתו עם ג'וליאנו מר חמיס המנוח במחנה הפליטים בג׳נין. בדיוק בגלל שאלוני מודע תמיד לעמדה הפריוילגית שלו, הסיפור לא זז במילימטר מהנראטיב הפלסטיני הכי לוחמני והכי פוליטי, ויחד עם זאת הכי אישי והכי "גטו".

להמחשת הנקודה, דמיינו זוג היוצא לדייט בשישי בערב לסרט באיזה מולטיפלקס ענק, ופתאום רואה את תאמר על המסך שר בכעס (מתוך שירו "אנא מש פוליטי"): "חומוס, סלט, צ׳יפס בצד / הערבית שלך היא ערבית של שב״כ / העברית שלי היא עברית של שבת". הזוג רואה את הסרט ויכול לרגע לא להתייחס אל כולנו כקולקטיב אחד שיוצא בהצהרה פוליטית, אלא להכיר את הכשרונות הפלסטיניים האינדיביואליים הרבים המעורבים ביצירה.

מסיבות הקוקטייל לקראת הפרמיירה, השטיח האדום והמצלמות, החליפות והשמלות, 15 דקות של מחיאות כפיים בלתי פוסקות של הקהל בבכורה. כמה ניגודים בין אווירת היוקרה והחגיגיות בפסטיבל לבין החיים הקשים והעניים בעיר מגורינו לוד, שעליהם מבוסס התסריט.

אלא שהניגודים האלה בדיוק מדגישים את הנקודה האחרונה שלי. היוצר הפלסטיני מוכשר, ומגיע גם לו לזכות בהכרה ולקטוף את פירות ההצלחה, במקרה הזה את כל הפאר של הקרנה חגיגית בפסטיבל סרטים בינלאומי נחשב. אין סיבה שהוא רק יישב ויכתוב או ישיר על כיבוש ודיכוי ויהיה מקוטלג בישראל כחלק מקולקטיב, כחלק מ"הערבים האלה", רגע לפני שהוא חוזר למציאות של דיכוי.

לילה לפני הפרמיירה, במסיבת חברים בבאר פלסטיני בברלין, בשיאה של השמחה, אני רואה את תאמר עם פרצוף קצת עגום. ברגע שהוא רואה שאני שם לב, הוא מתקרב אלי ולוחש: "הרגע הזה, אני לא מצליח להתנער מזה. חסרים לי החברים מהשכונה".

וכך – קצת לפני שהסרט מגיע ארצה, ולכולנו יזדמן ליהנות מהסיפור, המשחק והמוזיקה המתוחכמת של תאמר ואיתמר ציגלר ("בלקן ביט בוקס", "החצר האחורית"), ומתוך הכרת תודה עמוקה על ההזמנה וההזדמנות להיות בבכורה העולמית – אסיים עם המילה המתאימה ביותר לתאר את הרגשתי בשבוע האחרון, המילה שניסיתי להסביר לעצמי כל כך: גאווה. אני גאה בחבריי אודי ותאמר, גאה בסיפור על לוד, אך חשוב מכך, אני גאה ביכולתנו להביא את האמת שלנו ללב ליבו של המיינסטרים הישראלי. למרות כל הקשיים, למרות כל התאונות.

> למה נשים ערביות כבר לא מנהלות בתי קולנוע בארץ?