קחו את דונלד טראמפ ברצינות

כותב אורח: מושיק טמקין

הפרשנים הפוליטיים בארצות הברית אוהבים לדבר על הקיטוב שלכאורה מפלג קשות בין ימין לשמאל (שהם בעצם ימין קיצוני וסוג של מרכז) ושמונע כבר שנים מהממשלה האמריקאית לתפקד. אבל דווקא לאחרונה שוררת פתאום אחווה חסרת תקדים בין שמרנים להרבה ליברלים. שני הצדדים לא מסכימים כמעט על שום מדיניות, אבל בנושא אחד הם שוכחים את כל המחלוקת, משלבים ידיים וצועקים יחדיו את הסלוגן האנטי-פשיסטי ממלחמת האזרחים בספרד: "לא יעבור".

מה מאחד ככה את היריבים משני צדי המתרס? האפשרות המאוד ריאלית שבקרוב דונלד טראמפ – איש נדל״ן, כוכב תוכניות ריאליטי, ואורח קבוע במופעי היאבקות חופשית – יהיה המועמד הרפובליקאי לנשיאות ארצות הברית.

לא יהיה מוגזם להגדיר את היחס כלפי טראמפ בקרב האליטות האמריקאיות, מימין ומשמאל, כהיסטריה. השוואות בינו לבין היטלר או מוסוליני הן דבר שבשגרה. יש אנשים – אני מכיר כמה כאלה – שלא ישנים בלילה מהאימה שהוא יהיה נשיא. עד לאן זה הגיע? הפילוסופית הפוליטית האפרו-אמריקאית והליברלית מהרווארד, דניאל אלן, פרסמה לפני כשבוע מאמר בוושינגטון פוסט בו היא הכריזה שבחירתו של טראמפ לנשיאות תוביל לחורבנה של הדמוקרטיה האמריקאית, ושלכן כל אזרח בר דעת ובעל אחריות חייב להירשם מיד למפלגה הרפובליקאית כדי להצביע בפריימריז של המפלגה הזו עבור מרקו רוביו, הסנאטור מפלורידה.

כדאי להתעכב על הנקודה הזו רגע: אשה שחורה ליברלית קוראת לתמוך במועמד שהוא אהוב הניאו-שמרנים, שהכריז למשל שהוא נגד הזכות להפלה (גם אחרי אונס או גילוי עריות), שרוצה לנהל מלחמה בחזיתות שונות במזרח התיכון, שרוצה בעצם לבטל את ההפרדה בין הכנסייה למדינה, את חוק ביטוח הבריאות של אובמה, את המעט שנותר ממדינת הרווחה, ואת זכותם של זוגות בני אותו מין להינשא. כל זה כדי שחלילה טראמפ לא יתקרב לבית הלבן.

> הנאום שהוא סוד ההצלחה של ברני סנדרס

ונעבור לצד השני: האחים קוק – שתורמים מיליארדים מכיסם כדי לממן אג'נדות ימיניות, בעיקר את ההגנה על זכותה של תעשיית הנפט להחריב את כדור הארץ – מתעבים אותו. שמרנים מכל הסוגים מבועתים ממנו. אנשי הממסד הרפובליקאי – אותם גאונים שהריצו לנשיאות ב-2012 את המיליארדר המנותק מיט רומני וב-2016 קיוו להריץ את הבן הצעיר הלא-יוצלח לבית בוש – חוששים ממנו. הניאו-שמרנים – אלה שמכרו לכולם את המלחמה בעיראק וישמחו היום להפציץ גם את איראן – סולדים ממנו.

קצת כמו סנדרס, קצת כמו פשיסט

אז מיהו בעצם דונלד טראמפ ולמה הוא מעורר כאלה יצרים? האיש הבומבסטי עם השיער הגרוטסקי נולד ב-1946 בקווינס, ניו יורק, למשפחה של מתעשרים חדשים. הוא גדל עם כפית של זהב בפה. אבא'לה פרד טראמפ נתן לו הלוואה של כמה מיליונים להתחיל את העסק שלו. אשתו (השלישית או הרביעית, מי סופר) היא מהגרת ממזרח אירופה. יש לו נכד יהודי.

מה עוד? הוא תקף את הנשיא בוש על המלחמה הקטסטרופלית בעיראק. הוא מנהל מלחמת חורמה נגד פוקס ניוז, ערוץ הכבלים המושחת ובעל ההשפעה שכבר יותר משני עשורים מרקיב את התרבות הפוליטית. הוא טוען שעשירים לא משלמים מספיק מסים ומבטיח שכנשיא הוא יעניש חברות גדולות שיעבירו מפעלים למקומות זולים כמו מקסיקו או סין. הוא אומר – בצדק גמור – שיש הרבה יותר מדי כסף בפוליטיקה, והוא מזכיר שוב ושוב – בצדק גמור – שהמועמדים הרפובליקאים האחרים הם לא יותר מעושי-דברם הצייתנים של תורמים מתאגידים גדולים, בעיקר חברות הביטוח וחברות התרופות, ולפיכך משועבדים לאינטרסים שלהם. ומה באשר לסכסוך אצלנו? הוא אומר שלמרות שהוא "ידיד ישראל", הוא מסרב לגנות מראש את הפלסטינים.

אם כל זה נשמע לכם קצת כמו ברני סנדרס זה לא במקרה. שניהם מבקרים קשות את "הממסד", מדברים בשם אלה שנדפקו מהקריסה הכלכלית, וטוענים שהמערכת הקיימת מושחתת. (שניהם מתים אגב על המילה "Disaster", אסון, ומשלבים אותה בהקשרים שונים בנאומים שלהם, במבטאים ניו יורקיים של פעם). כנראה שהרבה בוחרים אמריקאים "עצמאיים" מתלבטים ביניהם. ההבדל הגדול הוא שלסנדרס באמת אכפת מעניים והוא רוצה מהפך דמוקרטי, ואילו טראמפ לא רואה עניים ממטר ורוצה מהפך אוטוריטרי.

הטיעון שטראמפ הוא סוג של פשיסט לא לגמרי מופרך. בעצרות שלו הוא עושה מה שנראה, לי לפחות, כמו חיקוי תיאטרלי במיוחד של מוסוליני. כמו מנהיגים פשיסטים של פעם הוא מבטיח לתומכיו שהוא, אישית, יחזיר עטרה ליושנה וישיב לאומה את "גדולתה" האבודה (רמז: כשלבנים שלטו ללא עוררין ולפני שמישהו העלה בדעתו שיהיה נשיא שחור). אמריקה, ולפיכך גם בוחריו, יחזרו "לנצח".

הוא אומר הרבה אמיתות יסוד, בעיקר על המפלגה הרפובליקאית, אבל יש לו יחסים מפוקפקים מאוד עם הדיוק והאמת. הוא ממציא, מסלף, ומדבר בעיקר על עצמו. הוא מסית נגד מהגרים, לועג ליריבים, ומשסה את אנשיו נגד עיתונאים ופעילים ביקורתיים. הוא גס רוח וחסר פילטרים. הקריאה שלו לאסור על כניסת מוסלמים לארצות הברית היא מגונה (ולגמרי בלתי ישימה), כמו גם הדיבור האבסורדי על חומה שהוא יבנה על הגבול עם מקסיקו ושעבורה ישלמו, הוא מתעקש, המקסיקאים. את ולדימיר פוטין הוא מעריך (אולי כי פוטין מזכיר לו קצת את עצמו), והוא לא מפסיק לאיים על סין, מקסיקו ויפן במלחמת סחר – ועוד היד נטויה.

> דונלד טראמפ היה צריך לבוא לישראל, וחבל שלא בא

מי שהלך לישון עם שרה פיילין

אז מי הם תומכיו? טראמפ מושך אליו הרבה לבנים מהמעמד הבינוני-נמוך, חסרי השכלה גבוהה, ובקרב מעריציו יש כנראה כמות מדאיגה של גזענים מהסוג הגלוי, כאלה שמגלחים את הראש ומחבבים צלבי קרס. השבוע הוא קיבל תמיכה מז׳אן-מארי לה-פן, איש הימין הקיצוני בצרפת ומייסד החזית הלאומית, ומדיוויד דיוק, לשעבר ראש הקו-קלוקס קלאן. חוסר הרצון של טראמפ להתנער מדיוק (טראמפ טען, באופן לא משכנע, שהוא לא מכיר אותו) זעזע את אלה שגם ככה רואים בו סכנה לדמוקרטיה. ועוד לא דיברנו על מפגני הוולגאריות (המשעשעים מדי פעם, יש לומר) של טראמפ בטוויטר, שם הוא משתלח בכל מי שלא בא לו בטוב, שזה מי שלא משתחווה אליו בכל רגע.

אפשר בהחלט להבין את הפחד מטראמפ, אבל אי אפשר להתכחש לכמה עובדות יסוד שעומדות בבסיס הקמפיין שלו. הראשונה היא שיש קהל גדול של אמריקאים (עד כמה גדול, עדיין לא ברור) שהתמיכה שלהם בטראמפ – כמו בסנדרס, מהכיוון הנגדי – היא סוג של מרד נגד המערכת הפוליטית העכשווית. אלו אנשים שהתהליכים החברתיים-כלכליים שעברו על ארצות הברית והעולם בעשורים האחרונים פגעו בהם יחסית קשה, ויצרו אצלם תחושת ניכור עמוקה.

העובדה השנייה היא שהקסנופוביה ההיסטורית כלפי מהגרים לא נעלמה: התמיכה בטראמפ היא המשך למסורת של "נייטיביזם", שקיימת בארצות הברית עוד מהמאה-19 ומתעוררת במיוחד בזמנים של קושי כלכלי.

העובדה השלישית היא שיש כאן פשיטת רגל של האידיאולוגיה הרפובליקאית ה"שמרנית". המועמדים שמציעים את הסחורה הרפובליקאית הטיפוסית והעייפה, כמו תקציב מאוזן (קייסיק), סחר חופשי ו"ערכי משפחה" (רוביו), דת ועוינות כלפי ערכים "ליברליים" (קרוז) פשוט נרמסים על-ידי המכונה של טראמפ. בדרך נרמסים גם אדלסון, האחים קוק, וממליכי-המלכים הרגילים של המפלגה. אפילו האוונגליסטים מצביעים בשבילו, למרות שהוא דתי בערך כמו ביבי נתניהו.

אחת התופעות המרתקות של הימים האחרונים היא כמות המלל של רפובליקאים שמרנים שמבכים את מה שקורה למפלגה שלהם תחת אפם ולנגד עיניהם. הם לא מאמינים למה שקורה להם. בא סלבריטי מקצועי, לא רפובליקאי, ומחריב את המפלגה שלהם. כל מה שהם עושים כדי לנסות לעצור אותו לא עובד. להיפך. גם כשהם משוכנעים שהנה, הפעם טראמפ הלך רחוק מדי (נגיד, כשהאשים בעימות הרפובליקאי בדרום קרוליינה את הנשיא בוש באירועי ה-11 בספטמבר), או העליב את האיש הלא נכון (האפיפיור), או חטף כהוגן בעימות – עדיין הפופולריות שלו רק נוסקת.

הייאוש הרפובליקאי הזה מדהים וקצת פתטי. כי הרי טראמפ בסך הכל מרוויח מהפוליטיקה הניהיליסטית שאנשי המפלגה הזו טיפחו בעשר או עשרים השנים האחרונות לפחות. כל הרעש והצלצולים מסביבו לא יכולים להסתיר את העובדה ששני המועמדים הרפובליקאים שעוד נותנים לו טיפה תחרות, רוביו וקרוז, לא פחות דמגוגיים ממנו, אבל כן הרבה פחות כריזמטיים, ושההצעות שלהם רעות מאוד לנשים, מיעוטים, עניים, ובעצם כל מי שלא גבר לבן מבוגר ועשיר – שלא לדבר על החורבן והמוות שכל אחד מהם ימיט על המזרח התיכון.

גם לא מומלץ לשכוח שכבר ב-2008 הרפובליקאים (ומועמדם ה"מתון" ג'ון מקיין) העלו לזירה הציבורית את שרה פיילין, ציידת הדישונים מאלסקה שבישרה על הרבה ממה שרואים עכשיו אצל טראמפ, ולא בכדי הביעה את תמיכתה בו כבר לפני כמה שבועות.

> המאבק בין סנדרס לקלינטון: הכרעה בין שני סוגים של שמאל ישן

אל תקראו לו מוסוליני

קשה לדמיין ניצחון של טראמפ בבחירות כלליות. יותר מדי ציבורים באמריקה שונאים אותו ולדמוקרטים יש יתרונות דמוגרפיים ורעיוניים חזקים על הרפובליקאים. אבל כדאי לקחת את טראמפ, האיש והתופעה, ברצינות תהומית.

על השמרנים שיוצאים נגדו חבל להכביר מלים, כי התרסקותם שלהם היא צדק פואטי. ליברלים ואנשי שמאל, לעומת זאת, דחוף מאוד שיבינו שהשוואות למוסוליני רק מסיחות את הדעת. לתומכים של טראמפ יש סיבות אמתיות לתמוך בו, גם אם הוא משיח שקר וגם אם הם חיים בתודעה כוזבת. אגב, אולי כאן המקום לומר שגם לעליית מוסוליני בזמנו היו סיבות היסטוריות טובות, ולתומכיו היו קובלנות מוצדקות נגד המדינה האיטלקית הליברלית והמסואבת.

הדיבורים על כך שהפופולריות של דונלד טראמפ מוכיחה את "טיפשותם של האמריקאים" (טיעון ששמעתי לא מעט בזמן האחרון) הם בריחה מסוכנת מהעיקר. כדאי לכל ההיסטריים והמצקצקים בלשון בעניין טראמפ לזכור, שהם יכולים לדבר על מוסוליני כמה שהם רוצים, אבל זה לא יעשה רושם גדול על התומכים של טראמפ, כי לא מוסוליני הביא את אמריקה להיכן שהיא נמצאת היום ולא הוא יצר את התנאים שאפשרו עלייה של טיפוס כמו טראמפ.

האי שוויון המשווע, קריסת מדינת הרווחה, מחירי התרופות והרפואה המופקעים, היעדר הייצור, מצבן המזוויע של כל התשתיות – את כל אלה יצרו מנהיגים פוליטיים תוצרת אמריקה, רפובליקאים ודמוקרטיים, וכלפיהם מופנית בימים אלה חמת הבוחרים. לא בלי צדק.

מושיק טמקין מלמד היסטוריה אמריקאית ופוליטיקה ציבורית באוניברסיטת הרווארד

> דונלד טראמפ חושף את סודות מערכת הבחירות האמריקאית