newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לסחוב את הכלא הגדול בעולם לתוך ישראל: מסע של אישה מעזה

שיפאא, צעירה מעזה, קיבלה היתר לצאת מעזה למשך ארבעה ימים לכבוד יום האישה. בפגישה עם נשים יהודיות וערביות היא מדברת על משמעות החיים בין ובתוך חורבות, על פיסות הנייר שמנהלות את חייה, ומסבירה למה הפלסטינים לא מפילים את שלטון חמאס ברצועה

מאת:

וכך הסתיימו להן פעילויות יום האישה, כנסים, הרצאות וטקסים שונים, לצד שטף הפרסומות על ימי פינוק בקניונים וזריקות בוטוקס בחצי מחיר ומבצעי יופי למיניהם שהיו אמורים לגרום לנשים שמחה גדולה ליום אחד, ולחברות האשראי קיימות ארוכת טווח.

ולפני שארשה לעולם הקפיטליסטי להשתלט לי על המאמר הזה כמו שהשתלט על יום האישה, בליתי את סוף השבוע שלי בחברת קבוצה של נשים צעירות, ערביות ויהודיות מישראל ומפלסטין, כדי לדבר על נשים ומלחמה, ועל מה נשים עושות בפוליטיקה של המלחמה וההפחדה שהשתלטה על חלקת האלוהים הזאת.

ניסיתי לנצל את הפרויקט הזה כדי לעודד צעירה אחת, שיפאא מעזה, להירשם לקבוצה; אולי נס גדול יהיה פה והיא תקבל אישור. אחרי שלוש שנים של היכרות מרחוק, שתי מלחמות, פטירת דודה שלה בבית חולים בירושלים וניתוח שאביה עבר בישראל, משפחתה זכתה לצאת מכלא עזה לטיפולים בנסיבות קשות ועצובות, אבל לא היא. החלום שלה היה להגיע לנצרת, טבריה, ירושלים וחיפה. שיפאא (שם בדוי), בת שלושים. היא עובדת עם נשים מעזה, מעצבת אופנה עם רקמה (כמוני בקריירה הסמויה שלי), והיא חברה ביוזמה של צעירי עזה לערבות הדדית.

אנחנו מדברות בטלפון ובהודעות הווטסאפ. אני מתעדכנת ממנה – כמו גם מנשים אחרות – מה המצב בעזה. לא האמנתי כאשר היא עברה את מבחני האלוהים-יודע-מה של חמאס ושל ישראל וניתן לה היתר כניסה. ההתרגשות הגדולה והשמחה שלה הדביקו גם אותי, והציפייה לפגוש אותה אחרי שתעבור את הגבול גדלה כל הזמן.

> לא, ישראל לא נותנת חשמל חינם לעזה

תעודת זהות, דרכון, היתר יציאה - פיסות הנייר ששולטות בחיי. מעבר רפיח, עזה, 2016 (עז אל זאנון/אקטיבסטילס)

תעודת זהות, דרכון, היתר יציאה – פיסות הנייר ששולטות בחיי. מעבר רפיח, עזה, 2016 (עז אל זאנון/אקטיבסטילס)

סובינירים מעזה

שיפאא התקשרה לשאול אם אני צריכה משהו מעזה. מה שבא לי היא תביא לי, צהלה באוזניי בטלפון. צחקתי על המנהג הזה של ערבים, גם מעוטי היכולת ביניהם, שכאשר הם עוזבים מקום ומתארחים אצל מישהו אחר הם שואלים "להביא לך משהו מפה?", ותמיד התשובה "לא תודה, יש לנו ברוך השם הכול, רק אתה חסר לנו". ואני עניתי בחיוך גדול "כן, תביאי את עצמך בשלום, את המתנה הכי גדולה שאקבל מעזה ליום האישה. נתראה בקרוב".

המפגש האמיתי היה מרגש מאד עבורי. חיבוק ארוך, דמעות, נשיקות ועוד חיבוק. גם חברות הקבוצה שלא הכירו אותה קודם התרגשו איתה ובשבילה.

שיפאא  הייתה צמאה לדבר עם העולם החיצון פנים אל פנים, לא משנה עם מי. היא רצתה לדבר ולספר, לנשום ולהרגיש שהיא בחיים, כמו שתיארה בהתרגשות בלתי פוסקת. היא תיארה מציאות קשה בעזה ההרוסה אחרי המלחמה, משפחות שעברו את החורף בעיר אוהלים וקרוואנים, זקנים שנשארו לבד אחרי שמשפחות שלמות נספו. היא סיפרה על אלפי נכים, על אבל בלתי פוסק ועל יאוש עמוק בקרב הצעירים שמתאבדים יותר ויותר, שאין להם מה לעשות בחיים מלבד לישון ולחכות לחיבור החשמל בשתיים בלילה. "יש בעזה בני אדם שרוצים לחיות, שאוהבים את החיים כמו אחרים, אני לא רוצה רחמים עלינו הנשים בעזה", היא אמרה.

"עם הכאב והדמים אנחנו מתחזקים זה בזה. יש יוזמות של צעירים ונשים לחזק את הערבות ההדדית, לעזור לקורבנות ההרס והרצח שהיו במלחמה האחרונה. קבוצה של צעירים החליטה לעזור לקשישים נטושים חסרי כל, לדאוג להם לאוכל או תרופות עד כמה שאפשר. אין לנו כסף לסייע להם, אבל אפשר לנחם את ליבם בביקור פעם בשבוע.

"יזמנו מועדון 'נשים ועסקים' איפה שאני גרה, נשים מייצרות רקמה, תפירה ומזון ביתי. הכול קטן ופשוט, העיקר לעבוד ולהרגיש שיש דרך להילחם בכיבוש – לא רק של ישראל, אלא הכיבוש של הייאוש", היא אומרת.

חמאס? ומה עם ישראל?

אחד מהרגעים הקשים בקבוצה היה כאשר שפאא ניסתה לענות על השאלה שנרמזה, "אם רע לכם כל כך למה אתם לא מתנגדים?". משהו במוח הישראלי לא מבין איך חמאס, שמתואר כארגון מפלצתי ורצחני בתקשורת הישראלית, מצליח לשרוד ולהתחזק כל הזמן. למה העזאתים לא עושים אינתיפאדה נגדו?

התשובה הארוכה והכואבת הסתכמה במילה קטנה: בגללכם. בגלל ישראל. פעם האזרחים בעזה עבדו, התפרנסו, למדו. היה קשה אבל נסבל. הרשות הפלסטינית בהנהגת פת"ח שלטה. ברור שהיא נתנה לתומכים שלה יותר והעדיפה את אנשי פתח על אנשי חמאס, זה היה צפוי. אבל לרגע הפלסטינים האמינו שיש הזדמנות לשנות את המציאות. ואז בא חמאס והבטיח צדק חברתי, חלוקה שוויונית, גאווה פלסטינית, שחרור מהכיבוש המר, ועוד.

העם המיואש בחר בהם, כמו כל עם שמחפש שינוי לטובה. ואז התברר שהם בדיוק כמו פת"ח, והתחילה מלחמת הרחובות: ירי ברחוב, אנשי הרשות בתיאום עם ישראל עזבו את עזה באוטובוסים, והוטל סגר.

ישראל הטילה סגר כדי להעניש את הפלסטינים על בחירה לא טובה לטעמה, מאז הכל השתנה, לרעה כמובן. כדי לשלוט במיליון וחצי פלסטינים רעבים ומיואשים צריך הרבה כוח והפחדה. מי שפתח את הפה נלקח לכלא, ולרוב לא חזר.

התהייה  למה  אתם לא מתנגדים היא מצחיקה, כי כאשר אין נכנס ואין יוצא, אין חוק ואין ממשלה, אין פרנסה ואין תקווה, כאשר יש רק את מנגנון הביטחון של חמאס הכוחני, העם שבוי כבו ערובה. אבל איפה ישראל בסיפור הזה? חוץ מהעובדה שישראל תמכה בחמאס בתחילת דרכה כדי להחליש את ערפאת ושלטונו, ישראל סותמת למתנגדים הממורמרים את הפה עם כל מלחמה על עזה. תמיד כאשר מתחילים קולות ההתנגדות להישמע, טראח, מקבלים טילים, מטוסים והפגזות, ״מבצע״ צבאי כל שהוא. כל פעם קשה יותר מקודמו, אכזרי יותר ומדמם יותר, עזה עולה לכותרות, ההתנגדות של חמאס זוכה לתהילה, ואנחנו חוזרים להעסיק את עצמינו בהישרדות יומיומית. זה השם של המשחק. כל פעם שאנחנו קרובים לפיצוץ פוליטי בעזה, בא הכיבוש ומכה בנו. מי יעז לדבר על החלפת שלטון חמאס בזמן מלחמה? איך כאשר מטוסים מפגיזים בשמי עזה הקטנה את המגדלים שבנתה חמאס תצא הפגנה? איך?

העם בישראל לא ממש מבין איך אנשים מושתקים ואיך נאלצים פשוט לסתום את הפה ולפתוח אותו רק כשאוכלים ביחד קופסאות שימורים מאונר"א.

> גם המצור והמלחמה לא שברו את הדייגת היחידה בעזה

אישור יציאה לארבעה ימים, ולאחר מכן חזרה לכלא הגדול בעולם. מעבר רפיח, רצועת עזה, 13.2.2016 (עז אל זאנון/אקטיבסטילס)

אישור יציאה לארבעה ימים, ולאחר מכן חזרה לכלא הגדול בעולם. מעבר רפיח, רצועת עזה, 13.2.2016 (עז אל זאנון/אקטיבסטילס)

"סליחה. אני מתביישת"

בשלב מסוים שיפאא הוציאה את תעודת הזהות הירוקה שלה, הדרכון, ואת היתר הכניסה. "אלו הדפים ששולטים בחיי. רק לקראת הביקור כאן חידשתי את התעודה. חמש עשרה שנים לא השתמשתי בה, אין לי צורך בה בכלל, לא יצאת ולא אצא לשום מקום. הדרכון זה הוחתם פעם אחת בלבד כאשר נסעתי כנערה לעמאן בירדן. זהו. מאז לא עשיתי בו שימוש. ואילו הנייר הצבעוני הזה, היתר היציאה, הוא לארבעה ימים בלבד. קיבלתי חופש מהכלא לארבעה ימים שלמים. אסור לי להגיע לראמללה, רק לישראל, לא כולל אילת. ישראל, ומצריים שמשתפת איתה פעולה, כלאו אותנו יותר מעשר שנים. הבנתם למה ישראל אחראית?"

אני תרגמתי את הדברים ובכיתי. רוב הנשים בקבוצה פשוט שתקו והקשיבו.

יהודיה אחת בקבוצה העיזה לדבר וביקשה להגיד משהו בבכי מר ודמעות שלא נפסקו. "אני רוצה להגיד לך משהו. חשוב לי שתדעי שאני בתור חיילת עשיתי את השירות שלי ברפיח. אני בדקתי את הניירות האלו כל הזמן, שלטתי בחיי אנשים כמוך, זה היה תפקידי. אני רוצה להגיד לך סליחה. אני מתנצלת. סליחה שעשיתי את זה, אני מתביישת". הצעירה היהודיה האמיצה קמה ויצאה מחדר והשאירה מאחוריה כעשרים נשים פלסטיניות מהגדה המערבית, שיפאא מעזה, פלסטיניות אזרחיות ישראל, יהודיות ישראליות ושלוש מנחות. כולנו ישבנו במעגל גדול בחדר אחד קטן במעלה ההר בנצרת היפה ופשוט בכינו.

> תושבים מהדרום למדינות האו"ם: תלחצו על ישראל לשחרר את עזה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf