למה חשיפת הירי בחברון טובה לישראלים?
הימנים מקבלים הזדמנות להוקיע "תפוחים רקובים" והשמאלנים יכולים להמשיך לקונן על האכזריות של הכיבוש שמדרדר אותם לרמה של הילידים, "המחבלים". חשיפת המקרה של החייל שירה בראשו של פלסטיני פצוע מאפשרת לישראלים להמשיך לא להסתכל על המראה שעל החומה
חיכיתי וחיכיתי. עבד אל-פתאח שריף קוראים לו. לא "הפלסטיני", ולא "המחבל". חיכיתי וחיכיתי עד שגוף תקשורת מרכזי, כמובן שלא צהובונים סטייל "ביבי היום", "ידיעות אחרונות" או "וואלה!", אלא כלי תקשורת כמו "הארץ" או "חדשות 10", יפתחו אייטם על החייל הרוצח תוך אזכור שמו של עבד אל-פתאח שריף תחילה, ולא בסוף הכתבה או האייטם, אם בכלל. אני עדיין מחכה, למשהו שכנראה כבר לא יבוא.
מבחינתכם, ברור שפלסטיני מת עם סכין שהעז להיאבק באופן ישיר בכיבוש, מיד יזכה לשמות גנאי ולהתעלמות מזהותו האישית, משל נולד אדם ללא שם. לעומת זאת, איך תופסים מרבית הפלסטינים את החייל שלכם? כחייל כיבוש רוצח, עוד אחד מני רבים. וזהו. להבדיל מכם, אנחנו, למרות כל הסיבות המוצדקות שבעולם, לא ממהרים להדביק שמות גנאי דמוניים לבני אדם. מבחינתנו, החייל הוא לא "מחבל". למדנו מזמן לא להשתמש בטרמינולוגיה שלכם, וטוב שכך.
החייל היורה הוא רק עוד ילד שטוף מוח ושנאה שרצח, וכמו כל חייל, אפשר להניח שהיה רוצח עוד (או לכל הפחות מנסה) לולא נתפס, מול עדשות המצלמה, שלא כמו כמו האחרים – מי בכיר יותר ומי פחות, מי לבן יותר ומי פחות. רק המוח הציוני לא מסוגל להבין שחיילים חמושים בשטח כבוש הם מטרה לגיטימית לפי החוק הבינלאומי. רק הוא נזעק על מקרה אחד שתועד בצורה שלא מותירה מקום לספק, אבל מתעלם בנוחות אורווליאנית משאר המקרים בהם יש רק גופות, בלי מצלמות.
> הגיע הזמן להעיף את המילה "מחבל" מהלקסיקון
ואם באורוול עסקינן, מדהימה בעיני חוסר היכולת שלכם לראות את העיוורון הצדקני שלכם – הגיבנת שאתם ומשטרכם יצרתם. הצבא הרצחני שלכם לעד יהיה "מוסרי", והצד השני, זה הנלחם על כבודו וחירותו מתוך יאוש טוטאלי עד לכדי נכונות למות, לנצח ייתפס כטרוריסט או מחבל. זו המציאות מבחינתכם, וכמה שלא נכתוב, נדבר או נזדעק עליה – תעדיפו לטמון ראשכם בחול. ממש כמו האנשים הטובים באוקיאניה של אורוול.
על העיוורון
אלא שטמינת הראש בחול לא תכסה את ערוותכם. כמה נוח לכם לזרוק את אותו חייל שירה בראשו של עבד אל-פתאח שריף לאנחות, מבלי להודות אפילו לעצמכם שאתם צריכים אותו, ממש כפי שהייתם צריכים את עדן נתן זאדה, את שורפי משפחת דוואבשה מדומא או שאר פושעים אחרים. אתם צריכים אותם, הם הרי המגן האנושי שלכם מפניכם אתם עצמכם, זה שחוסם לכם את הגישה למראה הכנה שעל הקיר, או יותר נכון, על החומה. הרי תמיד תוכלו להביט עליהם, במקום על אותה מראה התלויה על החומה, ולהגיד לעצמכם: "הם החבר'ה הרעים, לא אנחנו. אנחנו מוסריים". אלא שרובכם הגדול לא. לא מימין, ולא משמאל.
בכירי הממשלה, בכירי הצבא, העיתונאים הכי בכירים בארץ – רובם מסיתים, ורובם מייצגים אתכם, "הישראלי היפה", בין אם היה ימני ובין אם שמאלן. ואנחנו מדברים כאן על כל הגוונים המרכזיים של הישראלי היפה: זה שלא נזעק על טבח חסר הבחנה בנשים וילדים מדי כמה שנים בעזה, אלא תומך בו, וגם זה שדווקא כן מודה בפשע הכיבוש שנעשה ב-67' – אך מתעלם באותה נוחות אורווליאנית ממעשי הגזל והזוועה שאבותיו עשו לנו בכיבוש המקורי ב-1948 כי זה "היה נחוץ לשם הפרויקט הלאומי".
בין אם אתם ימניים גזעניים, ובין אם אתם שמאלנים נאורים בעיני עצמכם – המשותף לכם הוא הצורך בהעלאה למוקד של אנשים כמו אותו חייל-רוצח או אותם שורפי משפחות. הימני יוכל להשתמש בהם כדוגמאות כדי לקשקש על צבא מוסרי וכיבוש נאור, ועל "העמדה לדין כדי להיפטר מהתפוחים הרקובים הבודדים". ואילו השמאלן, ממש כפי שהוא מתחבא מאחורי הכיבוש של 67' כדי להתעלם מהפצע המדמם והפתוח של הנכבה ב-48', ינצל אותם כדי לנפנף ב"אכזריות הכיבוש" שמדרדר אותכם לרמתם של הילידים, הלא הם "המחבלים".
כאשר גם בעיתון "הארץ", הסמן המיינסטרימי היחידי שלכם לשפיות כאן, קוראים לילדים בני 11 ו-13 מחבלים, דעו לכם ששפיותכם בסכנה. בזמן שחלק גדול מהנאורים שבכם מתעכב על מזרחיותו של החייל הרוצח (כולל אלה ברשתות החברתיות שמיד הצביעו על מזרחיותו, תוך רמיזות חסרות בושה להיותו קורבן), היחידים באותו עיתון המסרבים לקרוא לפלסטינים אובדניים בשמות גנאי דמוניים הם גדעון לוי ועמירה הס – שניהם דווקא אשכנזים.
בעוד אתם רואים את הרצח כהזדמנות ללהג את עצמכם לדעת על אי אלו עיוותים ואי צדק מעמדי בחברה שלכם, כאילו שזה משנה משהו לפלסטינים, או כדי להתחבא מאחורי "כמה תפוחים רקובים" כי אתם ממש, אבל ממש בסדר, אתם מראים לנו שוב כי כשלתם לראות את התמונה הגדולה ואת הפשע הבאמת גדול המתחולל כאן. שוב.
הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
