לאן נעלמו הפלסטינים בדיון בעד ונגד החייל היורה?

עצרת התמיכה באלאור אזריה, החייל היורה מחברון, הצליחה לעורר בימים האחרונים דיונים סוערים ברשת. אמנם בינתיים ביטלו את השתתפותם הזמרים דוד ד'אור, שבעבר עשה לו הון סמלי קטן במסע הופעות עם הזמרת לובנה סלאמה בשם האחווה היהודית-ערבית, ואייל גולן, הידוע בחיבתו לחיבוקים מפוקפקים שלא הבין שהרצון שלו לחבק את משפחת החייל הוא עניין פוליטי, אבל הסערה מסרבת לשקוע.

מתוך כל המלל האינסופי על שקיעתה של הדמוקרטיה הישראלית, הטיטאניק הנצחי שנמצא במצב שקיעה תמידי, היה מעניין לקרוא ניתוח שרואה בקיום העצרת ובתמיכה הגורפת באזריה סוג של התרסה בריאה כלפי הצבא עצמו. הניתוח הזה הוביל אחדים מחבריי, לא בדיוק חברים במחנה "הצל' או כפיליו, להביע אמפתיה מסויימת לחייל ואף לקבוע שבבחירה בין הצבא לבינו, הם יתייצבו לצד החייל מתוך מחאה על השימוש הנואל בתסמונת הש.ג הידועה לשמצה.

כמובן שצודקים הטוענים כי נוח מאוד לצבא להשתמש באזריה כשעיר לעזאזל כדי למרק את תדמיתו כצבא המוסרי ביקום. אבל מתיחת הקו שמכתיב את הצד שבו כל אחד מאיתנו עומד יכול לעבור בין החייל ובין הצבא רק כאשר מדובר – שוב – בשיח פנים יהודי מובהק. רק בקונטקסט הזה, אלה הם שני צדדי המתרס.

אבל בראיה אחרת, המביאה בחשבון גם את המבט הפלסטיני, הקו הזה לא עובר בין המפקד לש.ג אלא בין העם הנתון לכיבוש, לגחמותיו ולעוולותיו, לבין הצבא שאחראי בפועל על יישום המדיניות הזו, על מפקדיו וחייליו הזוטרים כאחד. כשמסתכלים על התמונה ככה, נעשה הרבה יותר ברור באיזה צד אנשים הגונים צריכים לעמוד.

> הקרב על האסתטיקה של הירי