כאן כבר לא גרה בכיף משפחת אבו גוש
תשע נפשות חיו בדירה הזו במחנה הפליטים קלנדיה. בשבוע שעבר חיילים הרסו אותה לאחר שבן המשפחה ביצע פיגוע ונהרג. ככה נראה חורבן של חיים
כותבת וצלמת אורחת: תמר פליישמן
לראות בית הרוס זה לראות חורבן של חיים.
במבצע גדול ומשולב לפני כשבוע הרסו כוחות גדולים של צה"ל, המנהל האזרחי ומשמר הגבול את בית משפחתו של חסין מוחמד חסין אבו-גוש שבמחנה הפליטים קלנדיה.
חסין מוחמד חסין אבו גוש בן ה-17, שדקר והרג את שלומית קריגמן בהתנחלות בית-חורון בחודש ינואר, לא נותר בחיים.
בלילה של יום רביעי ה-20 באפריל, נהרס בית המגורים של משפחתו שבקומה השלישית בבית הדירות שבעומק מחנה הפליטים קלנדיה. למעלה משלוש שעות ארכה מלאכת השבירה וההרס שזרעו החיילים בבית.
> החייל היורה מחברון לא לבד: מורשת הקרב של חטיבת כפיר
כל אותן שעות השכנים שלמטה, הם וילדיהם, והשכנים שלמעלה וילדיהם וגם אלו שבבתים הסמוכים וילדיהם שמעו את הלמות הפטישים, את קולות התמוטטות הקירות הפנימיים, את רעשי ניפוץ הכלים הסניטאריים ואת הדי קריאות וצעדי המחריבים ההורסים והמנפצים.
כשעלתה השמש נשאר בית הקומות על עמדו כשבדירה שבקומה השלישית המיותמת הרבה פיות פעורים בצעקה אילמת.
תשע נפשות חיו שם, הורים וארבע בנות ושלושה בנים. לפי צבעי שרידי הקירות הפנימיים אפשר לנחש היכן ישנו הבנות
והיכן ישנו הבנים.
חדרי הבית, שהתרוקנו מחיים, ריקים גם מתכולתם והקירות ריקים מתמונות.
את התמונות החליפו כיתובי טוש שחור וחיצים שנראים כמו כתב סתרים של הוראות המתכננים למבצעים.
בין ההריסות והשברים ובין האין כלום ואין חיים, מבעד לקירות השבורים, המבט שהולך בלי מחיצות בין החדרים והשירותים ננעץ בתנור אפייה שניצב במקום בו היה מטבח הבית.
תנור אפייה שלם ללא פגע, כמו שחקן במחזה אבסורד.
והחיים בשכנות נמשכים, כי החיים – כל עוד חיים – נמשכים, וכביסה חדשה נתלתה על חבלים בקומה שמתחת, וברחוב שממול וברחוב שעל-יד אנשים הולכים, מרימים מבט ומנידים ראש.
הדלת הפתוחה שמזמינה להיכנס ולראות ולחוות תלויה על ציריה. ביציאה סגר אותה צעיר בן משפחה, נעל במפתח שברשותו והטמין את המפתח בכיס, כי מפתח זה חשוב. גם אם ברור שגנבים לא יפקדו את הבית שהתרוקן מנכסיו, מפתח זה חשוב. מפתח זה מיתוס.
ועל צדה האחורי של הדלת מודבקות תמונות של שני שאהידים. של חסין מוחמד חסין אבו-גוש ומעליו תמונה ישנה של אחמד אבו-אעלייש, שמצא את מותו מידי כדורי חיילים לפני שישה חדשים במהלך מחאה נגד הריסת בית אחר באותו מחנה פליטים.
הריסת הבית נעשתה (ככתוב) "בהתאם להוראת הדרג המדיני". אבל למה?
ענישה זו לא. כי זה שבגלל מעשיו הוחלט להרוס את הבית כבר אינו חי, ואת המת הרי אי אפשר להעמיד לדין או להעניש. הייתכן שפוקדים את עוון הבנים על האבות? בטח שיתכן.
גם הרתעה אין בהריסת בתים. הדברים לא רק שנאמרים בדרגים ביטחוניים בכירים, אלא עולים משיחות עם מכרים ומשתמעים ממבטי האנשים בסמטאות מחנה הפליטים.
האמתלה היחידה האפשרית כתשובה לשאלת הלמה, זה הצורך בפעולת ראווה. זה להוכיח שידו של צה"ל חזקה ונקמנית ואכזרית. זו הוכחה שאינה מכוונת כלפי הפלסטינים. הם יודעים שידו של צה"ל חזקה ונקמנית ואכזרית, אלא הוכחה לחברה הישראלית פנימה.
תמר פליישמן היא פעילה נגד הכיבוש. מתעדת בכתיבה ובצילום את המציאות בשטחים.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
