newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

עצמאות ונכבה כפי שהסברתי לילדי

שיחה שהיתה באמת

מאת:

תגיד, אבא, מה זו עצמאות?

אדם עצמאי הוא אדם שיכול לעשות מה שהוא רוצה, הוא חופשי ואף אחד לא מחליט עליו. כשמדינה היא עצמאית זאת אומרת שאף אחד לא אומר לה מה לעשות והיא יכולה להחליט לבד מה טוב ומה רע בעיניה.

ומה זה יום העצמאות?

יום העצמאות זה היום שמדינת ישראל הפכה לעצמאית. שאר המדינות בעולם הסכימו לתת לה את ארץ ישראל, שתשלוט בה לבד בלי שאף אחד יגיד לה מה לעשות.

מי אמר לה מה לעשות?

לפני שהיתה פה מדינת ישראל מי ששלט פה היו הבריטים, ולפניהם הטורקים. הם שלטו פה על היהודים ועל הפלסטינים ביחד. אחרי שהמדינות האחרות הסכימו לתת את הארץ ולהקים בה מדינה, הבריטים עזבו והשאירו את הארץ ליהודים ולערבים.

והם נתנו לנו את כל ארץ ישראל?

מפת ישראל ויקיפדיה קטןלא. המדינות בעולם הסכימו לתת רק חלק ליהודים, ואת החלק השני הם נתנו לערבים. הבית של סבא וסבתא בגליל, לדוגמה, לא היה במדינת ישראל – הוא היה צריך להיות במדינה פלסטינית.

הנה, תסתכלו במפה: החלק שצבוע בטורקיז זה איפה שהיתה צריכה להיות המדינה היהודית, ובחום זו המדינה הפלסטינית. ירושלים לא היתה צריכה להיות של אף אחד, ובגלל זה היא בלבן.

אז מה קרה?

היתה מלחמה. חלק מהאנשים שגרו כאן לא הסכימו לוותר על הבתים שלהם כדי שתהיה מדינה יהודית, וגם חלק מהיהודים לא כל כך הסכימו לזה, כי הם רצו לקבל את ירושלים ועוד מקומות. רוב המנהיגים של היהודים הסכימו לזה, ורוב המנהיגים של הערבים לא הסכימו.

התחילו קרבות, ואז הגיעו צבאות של מדינות מהאזור: מצרים, ירדן, לבנון, סוריה, ערב הסעודית, ואפילו עירק. בסוף היהודים הצליחו להילחם בצבאות האלה וכבשו עוד חלקים מהארץ שהיו מיועדים להיות במדינה הפלסטינית.

מה זו מדינה פלסטינית?

זו מדינה שבה היו צריכים לחיות התושבים הערבים של הארץ, שקוראים להם פלסטינים.

אז היהודים ניצחו?

אפשר להגיד ככה, אבל מלחמה זה אף פעם לא טוב. המון אנשים מתו במלחמה, והמון אנשים איבדו את הבתים שלהם ואת האדמה שלהם.

נהרסו להם הבתים?

גם, אבל זה חלק קטן. חלק עזבו כי הם חשבו שהמלחמה תכף נגמרת ולא רצו להיפגע בקרבות, אבל חלק גדול מהערבים שגרו פה פשוט גורשו מהבתים שלהם על ידי היהודים. לפני המלחמה היו פה 700 ישובים ערבים, ואחריה נשארו רק 170. לפני המלחמה היו פה 600 אלף ערבים, ואחריה רק 150 אלף. זה המון המון אנשים שלא פה.

לאן הם הלכו?

חלק לירדן, חלק ללבנון, חלק לסוריה, חלק אפילו יותר רחוק. רובם גרים שם עד היום.

והם לא רצו לחזור לבתים שלהם?

הם מאוד רצו. חלק מהם אפילו ניסו, ולפעמים זה הצליח להם, אבל ברוב המקרים גירשו אותם שוב. היו מקרים שאנשים שגירשו אותם מכפר אחד מצאו מקום בכפר אחר כמו תושבי סוחמתא שהתיישבו בתרשיחא למשל. אחרי כמה שנים מדינת ישראל אמרה שמי שלא נמצא בבית שלו – היא לוקחת את הבית לעצמה.

אבל היא לא הסכימה לאנשים לחזור לבתים שלהם, ואז לקחה אותם?

כן. זה לא הוגן, אבל זה מה שהיה. הרבה מאוד ישובים יהודים בנויים היום על כפרים פלסטינים, ויש גם הרבה כפרים פלסטינים שעדיין עומדים נטושים ואף אחד לא גר שם. נכון שלפעמים אנחנו מטיילים במקומות עם בתים הרוסים ואתם מוצאים שם כל מיני דברים? אז הם של האנשים שגרו שם עד המלחמה ההיא, ה"נכבה".

מה זה נכבה?

נכבה זה "אסון" בערבית. ככה הערבים קוראים למה שקרה אז, כשכל כך הרבה מהם איבדו את הבתים ואת האדמות שלהם. יום העצמאות שלנו הוא יום האסון שלהם, כי כשאנחנו נהיינו עצמאים, חלק מהם איבדו את כל מה שהיה להם.

אז למה אנשים שמחים ביום הזה ועושים זיקוקים וחגיגות?

כי אנשים שמחים שהם עצמאים וחופשיים, הם לא חושבים על אחרים שעצובים באותו זמן כי הם איבדו את כל מה שהיה להם.

ואי אפשר להחזיר להם את זה?

לא את הכל, לא. חלק מהמקומות נהרסו לגמרי ובנו עליהם בתים חדשים. אבל למשל איפה שהיום נמצא הישוב "יעד" היה פעם כפר בשם מיעאר, אין סיבה שהתושבים הערבים של מיעאר לא יגורו יחד עם התושבים היהודים של יעד, חלק מהם אפילו רוצים לעשות את זה. ואיפה שהיה פעם הכפר "סינדיאנה" אין כיום כלום, ואפשר להקים אותו שוב עם משפחות התושבים המקוריים שלו, שאולי אפילו יסכימו לקבל חברים יהודים שיגורו בו ביחד.

אז למה לא עושים את זה?

כי יש אנשים שחושבים שהארץ צריכה להיות רק של יהודים, ויש אחרים שחושבים שהיא צריכה להיות רק של ערבים. קוראים להם "לאומנים", והם רוצים שיהיה במדינה שלהם רק סוג אחד של אנשים. הם חושבים שאם יתנו לאחרים לגור במדינה, היא כבר לא תהיה רק שלהם. הם מעדיפים להמשיך לריב ולהילחם, רק לא לתת לאנשים שגרו פה לחזור לבתים שלהם.

גם אנחנו לאומנים?

אתם חושבים שערבים ויהודים יכולים לחיות ביחד באותו מקום ושמגיע להם בדיוק אותו דבר?

כן.

אז אתם לא לאומנים, ואם עוד הרבה אנשים יחשבו כמוכם, אז כבר לא יצטרכו להילחם זה בזה, ואף אחד לא יצטרך יותר למות כדי שיחיו פה רק סוג אחד של אנשים.

אבא, אז נראה היום זיקוקים?


* הפוסט פורסם לראשונה ב-5 במאי 2014 בבלוג "גודווין צדק".

> יזכור עם ישראל כי על החרב לא חיים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf