newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"למה לך ערבית? תלמדי שפה נורמלית!"

ככל שהערבית נוכחת במרחב היהודי בישראל, היא מתבטאת יותר ב'עצור או שאני יורה' שיודע לומר החייל במחסום מאשר ביכולת לקרוא את כתבי נג'יב מחפוז. האם קברניטי המדינה יודעים אילו מדינות גובלות בישראל?

מאת:

כותבת אורחת: קסניה סבטלובה

"לימדתי היום שיעור בערבית בבית ספר בירושלים במסגרת יום השפה הערבית בכנסת", סיפרתי בגאווה לאחת האימהות בבית ספר במודיעין שם לומדות התאומות שלי.

"ערבית? מעניין. מה משך אותך בכלל ללמוד את התחום הזה ואת השפה הזאת?", תהתה האם.

השיחה הקצרצרה הזאת החזירה אותי לחוויה אחרת מתקופה אחרת בחיי.

לפני יותר מעשרים שנים עמדתי בשערי האוניברסיטה העברית בירושלים שבגללה אני, אמי וסבתי עלינו דווקא לירושלים – הדבר הכמעט יחיד שאמי ידעה על ישראל הוא שהאוניברסיטה העברית היא אוניברסיטה מעולה – ועברתי תהליך הרשמה ארוך ומייגע.

ברגע שהפקידה שקיבלה את המסמכים שלי ראתה שבנוסף לחוג לתקשורת נרשמתי גם לחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון, היא החליטה לעזור לעולה החדשה שעמדה מולה.

"את תצטרכי ללמוד ערבית, את יודעת", היא אמרה לי וצקצקה בלשונה.

"אני יודעת, זאת המטרה", עניתי לה בעליצות.

"אבל למה לך ערבית? לכי תלמדי שפה 'נורמלית'", המשיכה הפקידה, שבטח הייתה מבוגרת ממני רק בשנים אחדות.

"מה זה שפה 'נורמלית'?", נדהמתי למשמע אוזני.

"נו, את יודעת, צרפתית, איטלקית, ספרדית, משהו יפה", ענתה הפקידה חובבת השפות הלטיניות.

> ערבית בישראל: למה רוב היהודים לא יודעים לקרוא את הכיתוב בתמונה?

האם שינו את מפת המזרח התיכון ולא סיפרו לנו? חברת הכנסת קסניה סבטלובה מלמדת שיעור ערבית בבית ספר בירושלים

האם שינו את מפת המזרח התיכון ולא סיפרו לנו? חברת הכנסת קסניה סבטלובה מלמדת שיעור ערבית בבית ספר בירושלים

נו, אז בנט אמר

לקח לי איזה רגע לחזור לעצמי ולצאת מהשוק, ואז אמרתי לה שכיוון שאנו נמצאים במזרח התיכון ובכל גבול שלנו יש מדינה ערבית, אז נראה לי הגיוני שכל ישראלי ידע ערבית, אלא אם כן היא תוכיח לי שאנו גובלים בספרד או צרפת, ואז ודאי אשקול לשנות את החוג.

בת שיחי לא השתכנעה, וגם רבים מהסטודנטים שהמתינו לתורם סובבו את האצבע על הרקה. לא הבנתי את הקטע. בבית הסתכלתי שוב על המפה של ישראל. כן, הכול נכון – מצרים, ירדן, סוריה, לבנון ופלסטינים. השכנים דוברי הערבית שלנו היו שם, על המפה, שחור על גבי לבן.

מאוחר יותר, כשבתור עיתונאית ראיינתי עולים ממצרים ומעיראק שסיפרו על היחס כלפיהם כשבאו ארצה וחששו להשמיע ברדיו את שירי אום-כלתום או עבד אל-חלים חאפז, הבנתי מה בעצם ניסתה לומר לי הפקידה באוניברסיטה.

עברו עשרים שנים.

הרבה מים זרמו בקישון, התחלפו ראשי ממשלה ושרי חינוך, אך היחס כלפי השפה הערבית נשאר כמו שהיה.

נפלא שבכנסת ישראל החלו, ביוזמתו של ח"כ ג'בארין, לציין יום שכולו מוקדש לשפה היפה והעשירה הזאת, שפתם של משוררים דגולים כמו אל-מתנאבי ואל-מעארי, שפתם של נג'יב מחפוז, יוסוף אידריס, יוסוף שאהין ועבד אל-חלים חאפז, שפתם של 20% מאזרחי מדינת ישראל, של ישראלים רבים שבאו מארצות ערב, ושל כ-300 מיליון ערבים החיים במזרח התיכון. אך לאמיתו של עניין, לימודי השפה הערבית בבתי הספר נשארו דלים עד מאוד, ובחלק נרחב של מערכת החינוך הישראלית הם לא קיימים בכלל.

בזכות ארגון "קרן אברהם" ב-200 בתי ספר במדינת ישראל מלמדים ערבית במסגרת התכנית הנפלאה "יא סלאם", שמנגישה לילדים לא רק את השפה, אלא גם את התרבות הערבית ואת החברה הערבית עצמה; אך מדובר ב-200 בתי ספר בלבד מתוך אלפים רבים.

לפני שנה בדיוק הכריז נפתלי בנט שהגיע הזמן שכל ילד יהודי במדינת ישראל ידבר ערבית, וברוב תרועות וצלצולים עברה בכנסת הצעת החוק לפיה תלמידי ישראל חייבים ללמוד את השפה הערבית מכיתה א'. אך מה נעשה בשטח על מנת לממש את החזון הנעלה הזה שאמור לגשר על השסעים, על אי-אמון ועל שנאה, שמאפיינים כיום את יחסי היהודים וערבים במדינת ישראל?

בדיקה קצרה מצביעה על כך שאף אחד בממשלת ישראל לא באמת מעוניין לפעול על מנת להתחיל את לימודי השפה הערבית מכיתה א' או לאמץ את תכנית "יא סלאם", שהוכיחה את עצמה מעל ומעבר וקיבלה המלצות חמות אף ממשרד החינוך עצמו.

שלטי דרכים שבהם נמחקה הערבית, אזור סלפית (קרן מנור / אקטיבסטילס)

העיקר שיודעים לומר "ואקף וילא אנא בטוחכ". שלטי דרכים שבהם נמחקה הערבית, אזור סלפית (קרן מנור / אקטיבסטילס)

שפה מבעד לכוונת

העניין רחוק מלהיות תקציבי בלבד. מדובר בגישה שמאפיינת את הממשלה הנוכחית, שהחלה את דרכה מ"נוהרים באוטובוסים", אך גם ממשלות רבות אחרות לפניה שהעדיפו לשחק ב"הפרד ומשול" ולא ב"תגשר ותקרב".

דורות על גבי דורות של אנשי צבא ופוליטיקאים ישראלים (שעד לא מכבר היו למקשה אחת) ואף אקדמאים ועיתונאים דגלו באמונה עיוורת שערבית יכולה לשמש את היהודי הישראלי רק במקום אחד – מערכת הביטחון ותו לא. לכן לא מפתיע שח"כ אבי דיכטר לא התקשה לשלוח את ח"כ איימן עודה לשערי הגיהינום בנאום מעל במת הכנסת וזכה לתשואות רבות בקהל שלו. ספק אם יכול היה לנהל איתו שיחה אינטליגנטית על התאטרון הלבנוני המודרני או על אמנות הקליגרפיה והשפעתה על אדריכלות במצרים.

הערבית "הביטחונית" שגורה בפי רבים. הערבית האמיתית – לא שפה של מבזקים באל-ג'זירה או של כרוזים של חמאס – נחלתם של בודדים. כאשר הוקרן הסרט הנהדר על הנשיא יצחק נבון שצולם על ידי בנו, רבים נדהמו משליטתו בערבית ומכבוד המלכים שהוא קיבל במצרים בה ביקר זמן קצר לאחר החתימה על הסכמי השלום.

נבון דיבר בשפה הגבוהה, הפוסחה, וגם בשפה העממית, שפת הרחוב, היה בקיא בהיסטוריה וספרות ערבית, ועיתונאים מצרים תיארו אותו כבן שיח רהוט וידען. מדוע זכה נבון להערכה, אם לא להערצה, של כל אלה שפגש בעולם הערבי? כי הוא הבין ואהב את השפה ואת התרבות הערבית, לא התנשא מעליהם אלא היה לחלק בלתי נפרד מהם, ואת זה מתקשים קברניטי ישראל לקלוט ולהפנים.

הניסיון לנתק את השפה הערבית מהעושר התרבותי המדהים, שיש בו חלק לא מועט גם ליהודים שהביאו את התרבות הזאת ארצה וזכו לקריאות בוז ולהשתקה, לא יצלח.

אי אפשר ללמד ערבית ובאותה עת להמשיך עם הגישה האוריינטליסטית והמתנשאת, אי אפשר לדלג על ערביי ישראל בספר האזרחות החדש שמייעד ל-20% מאוכלוסייה שתי פסקאות שלמות, ולצפות שתלמידי ישראל יכבדו ויעריכו את השותפים שלהם למדינה – הערבים.

תפיסת ה"וילה הג'ונגל" בינתיים הצליחה לבסס שני דברים – את היחס המתנשא כלפי כל דבר ערבי או מזרחי, ובידוד תרבותי עמוק של ישראל מהאזור.

אזרחי ישראל צורכים את הידע שלהם על העולם הערבי מתקשורת מיינסטרימית שנוטה לאשש את החרדות ואת הדעות הקדומות שלהם על האזור. ככה נעה ישראל במסלול קבוע שלא משתנה, למרות השינויים המפליגים העוברים על המזרח התיכון.

שמחתי לגלות שהילדים, תלמידי כיתה ו' באחד מבתי הספר בירושלים, שומעים את הערבית האמיתית מפי דובר השפה, עיסאם המקסים. חבל מאוד שכל האחרים – הרוב המוחלט של תלמידי ישראל –  יסתפקו ב"ואקף וילא אנא בטוחכ" ('עצור או שאירה בך') במחסום כזה או אחר שהם יעמדו בו בנקודת זמן כזאת או אחרת. התפיסה המעוותת והשגויה של השפה והתרבות הערבית והמזרח תיכונית מובילה את ישראל למקומות רחוקים שנות אור מחזונם של יצחק בן צבי ושל יצחק נבון שידעו היטב כי אין "עם לבדד ישכון", והסתכלו על השכנים של מדינת ישראל במרחב המזרח התיכוני בגובה העיניים.

קסניה סבטלובה היא חברת כנסת מטעם המחנה הציוני.

> איך הפכה ישראל את הערבית לשפת האויב?

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf