newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לעמוד לצד חנין זועבי כדי לא להתעורר אופיר אקוניס

להקת חברי הכנסת מהקואליציה שניסתה להסתער על ח"כ חנין זועבי במליאה, היתה רוצה לכלות את זעמה בנתניהו על ההסכם שחתם עם ארדואן. במקום זה היא מצאה לעצמה שק חבטות כקורבן – אשה ערביה שלא מוכנה לסתום את הפה ושמה להם מראה מול הפנים

מאת:

לאורך תשע שנות ילדותי באיראן, מעולם לא נתקלתי באופן אישי בגילויים של אנטישמיות. גרנו בשכונה מעורבת בטהראן, למדתי בבית-ספר יהודי שבו למדו גם ילדים לא יהודים, ולא זכורה לי אף פעם אחת שבה פגעו או עלבו בי באופן כלשהו משום היותי יהודיה.

סיפורים כאלה הייתי שומעת מפעם לפעם מזקני המשפחה, על קטטות עם פרחחים מהשכונה שהציקו להם כי היו יהודים. כמעט תמיד, המוטיב החוזר בסיפורים היה הדרישה של אותם בריונים לשמוע מהיהודי התנצלות. "תבקש סליחה, ג'וד", היו תובעים וחוסמים את הדרך עד שהיהודי יתנצל על קיומו ורק אז אפשרו לו לעבור. או שלא. זה היה יכול להיגמר בקטטה כך או כך.

הסיפורים האלה חזרו אלי באחת כשצפיתי אתמול בלהקת חברי הכנסת שהסתערו לעבר חברת הכנסת חנין זועבי שנאמה על הדוכן בדיון שעסק בהסכם הפיוס עם תורכיה, ותבעו ממנה להתנצל. בראש התובעים, בליהוק גרוטסקי במיוחד, עמד סגן יו"ר הכנסת ומי שניהל את הישיבה, ח"כ חמד עמאר, חבר מפלגת "ישראל ביתנו". שוב ושוב דרש ממנה שתתנצל על שקראה לחיילי צה"ל שהרגו תשעה אזרחים לא חמושים על המרמרה רוצחים, ובסופו של דבר, כשלא נענה, הרחיק אותה מהמליאה. מהיציע צפו במתרחש במליאה עשרות חיילים וקצינים שהתארחו בכנסת. סגן יו"ר הכנסת, ואיתו יתר ספסרי הסליחות, חרדו מאוד לרגשותיהם ולכבודם. אז שהערביה תתנצל.

> הסכם ישראל-תורכיה: הודאה שהמרמרה לא היה משט טרור

ניכר כי הסכם הפיוס שהציג נתניהו עם תורכיה העמיד את חברי הכנסת, במיוחד מהימין, במבוכה גדולה: מצד אחד, הרי ברור שאם במסגרת ההסכם ישראל מתנצלת על הרג האזרחים התורכים על המרמרה ואף מפצה את משפחותיהם, היא מודה שהריגתם היתה לא מוצדקת. ואיך קוראים להרג לא מוצדק, מכוון וביודעין של אנשים לא חמושים אם לא רצח? מצד שני, הם הרי לא יכולים להוציא את תסכולם על נתניהו, אז במי יכלו את זעמם? בחנין זועבי כמובן.

אבל מה שהיה מבעית באמת לא היה דווקא ההסתערות האלימה של חברי הכנסת לעבר זועבי בניסיון להוריד אותה מדוכן הנואמים, למרות שכאשר צפיתי בתמונות בשידור חי בערוץ הכנסת היו רגעים שחששתי לה ברמה הפיזית ממש. מה שהיה נורא באמת, בבחינת התרת דמה של זועבי באופן כמעט מפורש, הוא מה שהגיע אחרי שהיא הוצאה אל מחוץ לאולם; בזה אחר זה עלו לדוכן חברי כנסת שהתחרו זה בזה מי ישלח את החיצים המורעלים, האלימים, המסיתים ביותר ללב הלוח עליו שימשה זועבי כמטרה.

"מחבלת", "נאו-פשיסטית", "טרוריסטית", כינו אותה עם דם בעיניים. השר אופיר אקוניס שעלה להגיב בשם הממשלה אמר שצריך לחוקק כמה שיותר מהר חוק שירחיק אותה מהכנסת, "כדי שלא נראה כאן את פרצופה המתועב של המחבלת הזו בכנסת ה-21". אראל מרגלית, הגבר-גבר החדש של המחנה הציוני, כתב בעמוד הפייסבוק שלו מעל תמונתה של זועבי "תלכי לעזה קיבינימט". יו"ר ועדת החוץ והביטחון, ח"כ אבי דיכטר אמר "לא רק שחנין זועבי היא לא קרקס, היא אפילו לא שווה בתור אוכל לאריות בקרקס". כל זה פחות מיממה לאחר שאותה מליאה אישרה בקריאה ראשונה את התיקון לחוק שיחמיר באופן דרקוני את הענישה על ביזוי סמלי המדינה. וכמה כבוד הביאו לה הם עצמם אתמול, למדינה.

בכל פעם שאנחנו רואים את נבחרי הציבור שלנו ברגעי שפלם, ומעטים הרגעים שאינם כאלה אצלם, צריך לזכור כי האנשים האלה הם תוצר של האווירה הציבורית הישראלית לא פחות מאשר הם מחולליה. אלימות מסוג זה לא צומחת בוואקום; היא תוצר של דה-לגיטימציה ודה-הומניזציה מתמשכת נגד נציגי הציבור הפלסטיני בישראל, בראשם חברי בל"ד, ובפרט נגד חנין זועבי, בתמהיל עכור של לאומנות, פשיזם, שוביניזם וגזענות.

כשיאיר לפיד הופך את שמה לשם גנאי קולקטיבי, 'הזועביז', והדבר מתקבל בשוויון נפש, אופיר אקוניס הוא רק עניין של זמן. כשדני קושמרו קובע שחברי בל"ד מתעבים את עצם העובדה שיש פה יהודים ואיש לא פוצה פה, אראל מרגלית הוא רק עניין של זמן. כשמשעים את חברי הכנסת של בל"ד למשך שבועות מפעילות פרלמנטרית כיוון שניסו להביא סוף לנקרופיליה החולנית של מדינה שמחזיקה בגופות כקלפי מיקוח, חקיקה אישית להרחקתה של זועבי מהכנסת היא רק עניין של זמן.

בוועידת בל"ד האחרונה שנערכה בתחילת החודש, דיברתי בשם קבוצת פעילים יהודים שהגשנו לאחרונה בקשה להצטרף רשמית כחברים מלאים בבל"ד. בין היתר ניסיתי להסביר בדבריי מה האינטרס של יהודים להתפרק מהפריבילגיות שלהם כדי להצטרף אל הקבוצה המדוכאת בדרישתה לצדק ולשוויון. כשצפיתי במחזה העוועים הזה אתמול בכנסת, התשובה התנסחה לי בצורה הבהירה ביותר: כי ההשתייכות לקבוצה המדכאת שאלה הם נציגיה מבזה אותי כאדם. כי האקוניזם והלפידיזם, כמו השום-דבר ב'סיפור שאינו נגמר', הולכים ומתפשטים ומכלים את הכל. כי אם לא נעמוד באופן מוצהר לצד חנין זועבי היום, יום אחד בקרוב מאוד נתבונן בבוקר במראה ונגלה שם את אופיר אקוניס.

> חזרנו מהבריכה, מחמוד מת

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf