המחאה ב-2011 הציתה תקווה גדולה, כעת עלינו להשלים את המלאכה

כותב אורח: אורי בן-דב

לפני חמש שנים, ב-14.7.11, הכריזה חבורה קטנה של אנשים צעירים על הרמת ידיים. הם פשוט לא ידעו מה לעשות יותר. המציאות סגרה עליהם והם לא מצאו דרכים לשנות אותה.

הם דברו בהתחלה על עליית מחירי השכירות, אבל מהר מאוד השיחה התרחבה לכל מיני כיוונים. האנשים שהקימו אוהלים ברוטשילד חשו מצוקה גדולה יותר. הם הבינו שהם לא יוכלו לחיות את החיים שתכננו לחיות, שהמערכת הכלכלית לא עומדת לאפשר להם את מה שהיה ברור להם שיש לאפשר להם, ומה שהיה אפשרי לדורות שקדמו להם. הם הבינו שיש מי שנהנה מפירות הקולקטיב הישראלי, אבל הם מעטים ובעלי עוצמה. הם הבינו שמנצלים אותם ושהעתיד שלהם בסכנה.

מול כל אלה הם החליטו להקים אוהלים בשדרה. מכל האופציות שעמדו לפניהם, זו נראתה הסבירה ביותר. כי לאנשים שיזמו את המחאה, כמו גם לרוב האנשים שהם סחפו אחריהם, לא היה סט של כלים פוליטיים (ואני מתייחס למושג פוליטיקה במובנו הרחב ביותר, לא המפלגתי הצר). הם לא היו בעלי יכולת התארגנות או חלק מארגונים קיימים, לא הייתה להם תשתית רעיונית סדורה שהצליחה להסביר את המצב אליו הגיעו, ובוודאי לא להצביע על דרכים לצאת ממנו.

כל מה שהיה להם זה אוהל ופייסבוק, ועם שני אלה הם מצאו את עצמם, באקט ברנרי מרהיב וצבעוני, ממשים את זכות הזעקה.

לכן הדיון בהצלחה או כשלון של של המחאה הוא מיותר. אלה פרמטרים של פעולה פוליטית בשדה הפוליטי. הם אינם קשורים לייאוש או לכאב. הייאוש והכאב אינם שמים לעצמם מטרה. כשאדם שכואב לו צועק, הוא קודם כל צועק כדי לצעוק.

> אז המחאה נכשלה או הצליחה?

המטרה: ריסוק מעמד הביניים

רוטשילד לא הייתה לבד והייאוש היה רחוק מלהיות רק ישראלי: הוא הופיע כמעט במקביל בארצות הברית וביוון, בלונדון ובמדריד. העשורים שאחרי מלחמת העולם השניה היו נס אזרחי-כלכלי במערב. אחרי כמעט 30 שנה של הקזת דם חסרת תקדים, אזרחי הדמוקרטיות תבעו לממש את העובדה שהם אזרחי דמוקרטיות. מערכות סוציאליות, פוליטיות וכלכליות אפשרו למעמד הביניים לשגשג באופן חסר תקדים, והעניקו כוח כלכלי ופוליטי לרבים, גם אם לא לכולם.

תגובת הנגד לא אחרה להגיע. אנחנו חיים היום בעיצומה. בארבעת העשורים האחרונים אנחנו רואים חלוקה אגרסיבית מחדש של המשאבים בחברות המערב, וריכוז שפע עצום בידיהם של מעטים. הניאו ליברליזם ששולט בכלכלות המערב מאז שנות השמונים מעשיר אחוז קטן מאוד של האוכלסיה באמצעות החרבה כלכלית של מעמד הביניים ומחזיר אותנו במהירות למבנה חברתי מעמדי מקוטב. כדי שזה יוכל לקרות היה צריך לרסק את הכוח הפוליטי שמעמד הביניים צבר, בעיקר מאז מלחמת העולם השניה. לפרק את המתנגדים הפוטנציאלים מכלי ההתנגדות שלהם.

העבודה המאורגנת, המערכות הסוציאליות כמו קצבאות ופנסיה, האחריות הלאומית לחינוך ולבריאות, מפלגות פוליטיות, הדמוקרטיה עצמה  – כל ההישגים הסוציאלים, הכלכליים והפוליטיים האלה מותקפים. לניאו ליבראליזם יש צורך לפרק אותם: כדי לקחת מאיתנו היו צריכים להחליש אותנו.

את הגדלת הפערים החברתיים והחלוקה מחדש של העושר לטובת האחוז העליון קל לכמת. את הפשטת האזרחים מכוחם הפוליטי, הריקון מתוכן של המערכת המפלגתית וההשתלטות של ההון על השלטון היה קשה יותר לזהות, אבל היא הפכה לעובדה ברורה.

עבור הצעירים שיצאו לרוטשילד, לוול סטריט, לרחובות ספרד ויוון, למערכות הפוליטיות הקיימות כבר לא היה דבר להציע להם. הם התייאשו לחלוטין מהדרכים הידועות שבהן אמורים ללכת מי שרוצה להשפיע על המציאות. מבחינתם – הכלים האלה שבורים.

2011 הייתה מחאת הדור שגילה שהוא כבר לא יקבל את מה שהדורות לפניו קבלו. לא בדיור, לא בחינוך, לא בבריאות, הדור המיואש מהכלים הפוליטיים, כי הכלים הפוליטיים רוקנו מתוכן או נלקחו.
האמריקאים אוהבים לומר שהאדם צריך למשוך עצמו מעלה בכתפיותיו. הלל הזקן אמר

"אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי? וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי? וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתַי?". אבל מה עושה אדם שמגלה שאין לו כוח? שאפילו את עצמו אין לו? מה עושה מי שאין לו כתפיות?

ראשיתה של הפוליטיקה החדשה

אבל מתוך הייאוש הגדול הזה קרה משהו מוזר, יוצא דופן וחסר תקדים.

מתוך קומץ אוהלים בשדרות רוטשילד צמח, לקיץ אחד, מרחב לפוליטיקה חדשה. מרחב ציבורי שבו נושאים שהושתקו מועלים מחדש, שבו דגלים שקופלו והעלו אבק הוצאו והונפו שוב, שבו אנשים שלא יכלו לדבר מדברים, ובעיקר: מרחב שבו התחלנו לייצר מחדש את הכוח הפוליטי שלנו.
בתוך המרחב הזה נוצרה לכמה רגעים שפה חדשה, ואנרגיה חדשה, ואפשרות לעשיה ומרחב לדיאלוג שכמוהו לא ראיתי מעולם. שדרות רוטשילד הפיסיות והמטאפוריות, והמאהלים בכל רבחי הארץ, היו כשלעצמם צעד עצום בדרך חדשה.
מאהלי הקיץ ההוא היו לכיכרות עיר אינסופיות, שבהן לכולם היה מקום. אלו שתמיד היה להם מקום – לצד אלו שנאבקו לבדם במשך שנים על המטר המרובע שלהם ורק בקיץ 2011 מצאו, לכמה שבועות, מקום לנוח בו.

כשנתניהו הרים אז טלפון לנוחי דנקנר והזמין אותו להתייעצות כי "זה מכוון נגד שנינו", אני חושב שלשם הוא כיוון: מחאת 2011 איימה על הסדר הכלכלי והפוליטי גם יחד (אם יש בכלל הבדל של ממש בין שני אלה).
הפוליטיקה החדשה היא אולי הדבר המאיים ביותר שנוצר בקיץ ההוא. היא לא איימה על ימין או על שמאל, על ביבי או על חולדאי. היא קראה תיגר על הסדר עצמו, זה שהפשיט את האזרחים מהכוח שלהם ופגע בהם כלכלית. זה שבו להם יש כח ולנו אין.

> אלימות ברחובות פריז: המחאה החברתית של צרפת שוברת את הכלים

העבודה הקשה עוד לפנינו

חמש שנים אחרי, קל לשכוח את הרגעים ההם של סולדריות שברירית. מאז רוטשילד ועד היום נדמה שהגדלת השסעים והגדשת הפערים היא מהמשימות המרכזיות של השלטון בישראל.

אבל שם, בסולדיריות החמקמקה הזו, נמצאת התקווה הגדולה שלנו. בהבנה שהמאבק של אלו שמעולם לא היה להם כוח והמאבק של אלו שנאבקים להחזיר לעצמם את הכוח הוא, בסופו של דבר, אותו מאבק, מול אותם יריבים. בהבנה שחיבור הקצוות הפרומים של החברה הישראלית הוא התקווה שלנו.

זו עבודה קשה מול כוחות גדולים, אבל זו העבודה. אנחנו צריכים להתארגן, להיפגש , לדבר. אנחנו צריכים להמשיך להתאגד, לבנות קואופרטיבים, למצוא עוד דרכים להשפיע על הפוליטיקה המפלגתית, מקומית וארצית כאחת, על חלוקת המשאבים, על החינוך ועל הבריאות. אנחנו צריכים דרכי תקשורת בריאות יותר ושיחה כנה יותר. אנחנו צריכים עוד מחשבות מאורגנות על המצב ויצירתיות לפתור אותו. אנחנו צריכים ללמוד מהמומחיות המקצועית של מאבק הגז ומההתארגנות המפלגתיות מעוררות ההשראה בספרד, אנחנו צריכים לשאוב עידוד מהרוחות החדשות המנשבות בארה"ב ואנחנו בעיקר צריכים למצוא את הדרך לבנות מחדש את הכלים.

אנחנו  זקוקים לאורך נשימה. נהיה זקוקים זה לזה. נהיה זקוקים לתשתית רעיונית, למשאבים, למנהיגים מעוררי השראה. אבל בסופו של דבר זה מה שדרוש מאיתנו: למצוא את התקווה, לשלב ידיים, להחזיר לעצמנו את הכוח.

אורי בן-דב הוא עורך סרטים ומורה ליוגה.

> לידיעת השר בנט: במשרדך פועל כבר מרכז מורשת יהדות המזרח