newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לא "רצון העם": הצבא הוא ארגון עם אינטרסים משלו

בלהט התמונות שהגיעו מתורכיה במהלך ניסיון ההפיכה הכושל, פנטזו רבים בשמאל על הפיכה דומה גם בישראל. אבל לצבא, כמו לכל ארגון אחר, יש סדר יום משל עצמו שלא בהכרח חופף לאינטרס הציבורי. לא פעם הוא אף סותר אותו ממש

מאת:

ביחד עם עוד מיליונים רבים ברחבי העולם, עקבתי בליל שבת האחרון אחרי ניסיון ההפיכה התורכי, "הפיכה בשידור חי", כפי שכינה אותה חגי מטר. נדמה היה שיותר מאשר למסכי הטלויזיה, היינו מחוברים עד לשעות הבוקר המוקדמות בשבת לחשבונות הפייסבוק, דרכם צפינו בזמן אמת בדרמה הגדולה שהתחוללה ברחובות אנקרה ואיסטנבול, באמצעות השידורים החיים שהעבירו רבבות אזרחים תורכיים בזמן אמת.

אבל לא פחות מהשידורים מתורכיה עצמה, היה מרתק לעקוב אחר התגובות להם אצל רבים מחבריי בפיד. הפיכות, מסתבר, הן דבר מרגש. במיוחד עבור חברות המתקשות לחולל את המהפכות של עצמן ונגזר עליהן לעקוב מרחוק אחר מהפכות של עמים אחרים. ודאי כאשר מדובר בניסיון הפיכה נגד שלטון של מנהיג כארדואן, שהמדיניות שלו נגד מתנגדים פוליטיים ומיעוטים אתניים ואחרים במדינתו מאוסה עלינו עד מאוד.

ובכל זאת היה משהו מפתיע, שלא לומר משונה ומדאיג, במהירות שבה חלקים מחברי הקהילה הפוליטית שלי לא רק הריעו נוכח מראה הטנקים ברחובות, אלא אף הרחיקו לכת עד כדי פנטזיות על תרחיש דומה כאן בישראל. בדף הפייסבוק של "חדר מצב", למשל, אחד הקולות החברתיים המחוייבים ביותר בשיח הישראלי, נכתב כך: "תחשבו רגע על הדבר הזה אצלנו, שישי בערב, בשקט כוחות צבא מתפזרים בנקודות אחיזה, ואז בלילה מטוסי קרב טסים נמוך ושומעים אותם מאוד חזק- ואז כולם מבינים הפיכה". והם לגמרי לא היו היחידים.

> הפיכה בשידור חי: הלילה שבו פייסבוק לייב שינה את התקשורת

מפגינים תורכים על טנק של המורדים בנסיון ההפיכה הכושל (Eser Karadağ CC BY-ND 2.0)

ארגון עם אינטרסים, כמו כל ארגון אחר. מפגינים תורכים על טנק של המורדים בנסיון ההפיכה הכושל (Eser Karadağ CC BY-ND 2.0)

האינטרסים שלהם, האינטרסים שלנו

על המימד האנטי-דמוקרטי של הסנטימנט המסוכן הזה עמד יפה ברשימתו מתן קמינר כאן. אבל נדמה לי שישנה נקודה נוספת ששווה להתעכב עליה בהקשר זה, בין היתר משום הרלוונטיות המיוחדת שלה למציאות הישראלית.

כאשר אנשים בעלי תודעה פוליטית וחברתית מנוסחת היטב עורגים בתסכולם למהפכה עממית שתתחולל באמצעות טנקים ומטוסים, הם מניחים במשתמע כי הצבא עצמו הוא נייטרלי מבחינת אינטרסים, חף מאג'נדות משל עצמו, ויכול לשמש ככלי "שקוף" להוצאת רצון העם אל הפועל. תנו לו לעשות סדר, להפיל את הרעים, ואז הוא פשוט יעביר את השלטון לידי העם על ידי בחירות דמוקרטיות לעילא. סוג של רובוט עוצמתי במיוחד ותו לא. ולא היא; הצבא הוא ארגון, וכמו כל ארגון אחר הוא מחזיק בסדר יום משל עצמו, שלא רק שלא בהכרח חופף לאינטרסים של הציבור אלא יכול אף להיות מנוגד להם באופן מוחלט.

לצבא, למשל, יש אינטרס שתקציב הביטחון לא יהיה שקוף. שלא נדע כמה הולך לאן, ועל מה בדיוק מוציאים את הנתח התקציבי הגדול ביותר של המדינה. כמובן שהעמדה הזו תנוסח במונחים של צרכים ביטחוניים, אבל זהו בראש ובראשונה אינטרס אירגוני מובהק המקנה לצבא אוטונומיה בלתי רגילה, שמיתרגמת לעוצמה ולכוח. אין ארגון שלא מפנטז על הסרת המחוייבות לתת דין וחשבון מפורט על אופן ניהול הכספים שלו. האינטרס שלנו, האזרחים, הוא כמובן הפוך: אחרי הכל, מדובר בכספי המיסים שלנו, והיכולת לפקח על אופן הוצאתם קשורה קשר הדוק גם ליכולת לפקח על סדרי עדיפויות המשפיעים ישירות על מציאות חיינו.

או קחו לדוגמה את הגיל המוקדם עד כדי שערורייה שבו מוציא הצבא חלק גדול מעובדיו לפנסיה. אין ארגון שלא היה מת להיות מסוגל לספק לעובדיו תנאים חלומיים שכאלה. תגידו – אינטרס ציבורי, שהצבא יוכל למשוך אליו את הטובים ביותר! אבל ראשית, איש עוד לא הוכיח שהנוסחה הזו עובדת ושבאמת כל אותם שזוכים בחסות צה"ל לצאת אל קריירה שניה בטרם גיל חמישים בעוד הפנסיה הצבאית ממשיכה לזרום לכיסם, הם אכן השאור שבעיסה התעסוקתית שלנו. שנית, מי אמר בכלל שהאינטרס הציבורי הוא שהמוכשרים ביותר יבחרו דוקא בקריירה צבאית ולא, נניח, בקריירת הוראה או רפואה? אולי האינטרס הציבורי הוא שדוקא מערכת החינוך תוכל לתגמל את המורות והמורים בפנסיה מוקדמת, וכך גם תהפוך לאטרקטיבית יותר עבור הכוחות המצויינים בשוק וגם הילדים יזכו למורים פחות שחוקים ומותשים?

מפגינים תורכים מגיעים לשתה התעופה אטאתורכ באיסטנבול במהלך נסיון ההפיכה (Eser Karadağ CC BY-ND 2.0)

מפגינים תורכים מגיעים לשתה התעופה אטאתורכ באיסטנבול במהלך נסיון ההפיכה (Eser Karadağ CC BY-ND 2.0)

געגועים לשלטון הצבאי

ניגודי האינטרסים האלה מתחדדים עוד יותר לאור העובדה שהצבא איננו סתם ארגון, אלא הארגון שביחד עם המשטרה מחזיק במונופול על הפעלת הכוח הממוסדת במדינה. הצבא הוא גוף אלים בהגדרה. לפעמים אין מנוס מלהפעיל את האלימות הזו, אבל עצם מהותו האלימה מחייבת פיקוח ציבורי הרבה יותר מדוקדק ומפוכח. זאת האחריות שלנו, האזרחים, אחריות שלמרבה הצער החברה הישראלית מתפרקת ממנה בהתמדה, בדיוק מתוך אותה עמדה מסוכנת כאילו האינטרסים של הצבא "שקופים" וחופפים לאלו של הציבור.

מן הראוי להזכיר גם שבישראל כבר היה שלטון צבאי, ושלטון כזה עדיין מתעמר במיליוני בני אדם בגדה המערבית מדי יום. האם לכך עורגים חלקים בשמאל הישראלי? רגע לפני שאנחנו מפליגים בפנטזיות על טנקים בשדרות רוטשילד שיצליחו אולי להביא לנו את המהפכה המיוחלת שלא הביאו האוהלים לפני חמש שנים, כדאי אולי לחשוב על האופק של מהפכה שתלויה בחסדיו של גוף שסיבת הקיום שלו היא איום ביטחוני ומלחמות אין או יש ברירה.

מ"חדר מצב" נמסר בתגובה: אין בטקסט בפוסט המצוטט שום משאלת לב לא של כותב הפוסט או של מי מחדר המצב להפיכה צבאית בישראל. הרי הדי-אן-איי של חדר המצב הוא מעורבות אזרחית, בדגש על אזרחית. הטקסט נכתב בסגנון כתיבה שניסה לחבר את הקוראים עם החוויה של אזרחים בטורקיה בליל שישי, שלפתע מוצאים מסוקים וטנקים מחוץ לחלון ביתם. לא הייתה כאן שום אמירה מעבר, רק רצון להבין מה עובר על אזרחים ברגע דרמטי כזה.

הפוסט פורסם גם באנגלית במגזין 972+

> בין ארדואן לברקזיט, לשמאל אסור לוותר על המחויבות לדמוקרטיה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf