newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כולם מדברים על אלאור אזריה, אף אחד לא מדבר על עבד אל-פתאח אל-שריף

אנו נסערים מכך שחייל פתח באש בניגוד לנהלים. נרגשים ממידת ציותם של חיילים לפקודות. שואלים מה יגידו עלינו בעולם. אומרים שלכל איש יש שם, אבל מי בכלל זוכר שלפלסטיני שאלאור אזריה הרג לא קוראים "המחבל"

מאת:

כותבת אורחת: אורית קמיר

לפני שאתם ממשיכים בקריאת המאמר עיצרו רגע לחשוב: כמה מכם יודעים ששמו של הפלסטיני שנורה למוות על ידי אלאור אזריה לאחר שתקף חיילים ישראלים בחברון בסכין הוא עבד אל-פתאח אל-שריף? ולאחר שגילינו את שמו: מה עוד אתם יודעים עליו?

לאחר שקראתי על בעיות הקשב והריכוז של אלאור אזריה, החייל הנאשם בהריגה, נפל לי האסימון שבעצם אינני יודעת דבר על הקרבן שלו; על האדם שאת חייו נטל באותו רגע מר ונמהר, ובשל כך, לכאורה, רועשת הארץ. אינני יודעת מה שמו של ההרוג הפלסטיני, מניין בא, מה עשה לפני שהחליט לתקוף חיילים עם סכין, מה היו תנאי חייו, מה גרם לו להחליט על מבצע ההתאבדות בו בחר. אינני יודעת איך נראה: מה אמרו עיניו, הבעת פניו, שערו. חיפוש ממושך באינטרנט העלה מעט מאוד: אל-פתאח אל-שריף היה בן 21 במותו, גופתו הוחזרה על ידי ישראל למשפחתו, ובהלוויתו נקראו קריאות גנאי כלפי ישראל. זהו. יותר מזה לא הצלחתי לדלות.

> מה היה קורה לערבי שהיה כותב בפייסבוק "להרוג את כולם" כמו אלאור אזריה?

אנשי רפואה אדישים כשחייל יורה באדם פצוע לנגד עיניהם. חברון, 24 במרץ 2016. צילום מסך מתוך סרטון בצלם

הירי בחברון. 24 במרץ 2016. צילום מסך מתוך סרטון בצלם

כשמעמידים אדם לדין על הריגתו של אחר, מכריזים שיש חשש שאחד מחברי המשפחה האנושית ביצע את הפשע הנורא מכל כלפי חבר משפחה אחר. המשפט הפלילי צריך להתמקד בנאשם ולבחון את התנהגותו. אך העניין האנושי, הציבורי, תמיד מתייחס גם לקרבן, חבר הקהילה שחייו נגדעו באיבם. בקלסתרו צריך להסתכל ולעיניו צריך להישיר מבט ולתת דין וחשבון על הטיפול במי שהביא למותו.

וכשמדובר בבחור צעיר שנטל סכין והתנפל על חיילים חמושים מכף רגל ועד ראש אי אפשר שלא לשאול מה גרם לו לנהוג כפי שנהג. האם היה מתוסכל עד לבלי הכיל ממותו של בן משפחה בידי חיילים ישראלים? האם איבד מקום עבודה? האם רב עם אדם קרוב והחליט למות מות גיבורים, כפי שידוע לנו על צעירים פלסטינים אחרים? האם הושפע מאידאולוגיה דתית? מי היית, עבד אל-פתאח אל-שריף, שהירייה בראשך מטלטלת את החברה הישראלית?

חיי ערבים נחשבים

למרבה התדהמה, שאלה בסיסית זו אינה מתעוררת. אף עיתונאי חוקר או לא חוקר לא מצא לנכון לחקור אותה. אף עיתון או אמצעי תקשורת אחר, ממוסד או בלתי ממוסד, לא מצא לנכון לתת לנו קצה קצהו של חוט עובדתי. אנחנו – הציבור והתקשורת שלו – עסוקים עד מעבר לראש בניסיון להבין את החייל שירה באל-שריף, את העומדים מנגד שסבבו אותו, את הפוליטיקאים שהתירו את דמו, את בני משפחתו, בני עירו, בני עדתו – כולם מעניינים אותנו, חוץ מאשר קרבן ההריגה. זה שדמיו צועקים אלינו מן האדמה, והם, לכאורה, העילה להעמדה לדין.

זהו, שלכאורה. רק לכאורה. ההתעלמות המוחלטת, מקיר לקיר, מעבד אל-פתאח אל-שריף, מסגירה את הסוד הגלוי: לא דמו השפוך הוא שמסעיר אותנו, לא חייו הצעירים כל כך שנתקפדו ונגדעו באיבם. מסעירים אותנו דברים רבים: פתיחה באש בניגוד לנהלים; מידת ציותם של חיילים לפקודות; מה יגידו עלינו בעולם; וסוגיות ערכיות-פוליטיות כמו האם כל פלסטיני האוחז בסכין מאבד את הזכות לחיות. אבל עבד אל-פתאח אל-שריף עצמו לא מעניין אותנו, ומותו אינו מסעיר אותנו. בשבילנו הצעיר שאחז סכין, התנפל על חיילים (לא על אזרחים) ונהרג כשלא היה מסוכן -איננו בן אדם; הוא פשוט "המחבל" שבגלל הירי בו התרגשה עלינו המהומה הלא נעימה הזו שסופה מי ישורנו.

כאילו שאחרי שתייגנו אותו כ"מחבל" – הוא אינו בן למשפחת האדם. אגב, עבד אל-פתאח אל-שריף איננו "מחבל": הוא לא תקף אזרחים חפים מפשע, אלא הסתער על חיילים חמושים שנמצאים בשטח כבוש שבו הוא האזרח. אבל אנחנו לא מדקדקים בהבחנות דקות אלה. בשיח שלנו שמו "מחבל", והוא "נוטרל", ו"חוסל". שום זכר לאנושיותו.

מבחן ההיפוך אומר הכל: אילו קרבנו של משפט הריגה מתוקשר היה יהודי ששכב פצוע וחסר ישע, לאחר שניסה לדקור חיילים של צבא כלשהו בעולם – הן היינו יודעים כל תג ותו על חלומותיו שנגדעו, ומזילים דמעה עם אמו וחברתו שעולמן חרב עליהן.

הסיסמא החזקה ביותר המטלטלת כיום את ארצות הברית היא Black Lives Matter: "חיי שחורים נחשבים". הסיסמא זועקת שבפועל חיי שחורים אינם נחשבים. שגם שחורים הם בני משפחת האדם; ערך האדם שלהם הוא כשל כל אדם; כבודם הסגולי מוחלט; יש להם זכויות אדם זהות לאלה של כל בני אנוש; חייהם צריכים להיחשב. זו הסיסמא שיש לאמץ בימים קשים אלה גם בישראל: Arab lives matter: "חיי ערבים נחשבים". הם בני אדם לכל דבר ועניין.

ד"ר אורית קמיר עוסקת בכבוד אדם וחוה ועומדת בראש הנהלת המרכז הישראלי לכבוד האדם.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf