המילים הריקות של ספרי הלימוד הופכות לאופרת פרינג'

בסוף הפוסט אמליץ לכם לתמוך ולראות את ההצגה "בעיות מילוליות", בעיקר משום שהיא מאפשרת לצופים התנסות מוחשית. במילים שאכתוב אוכל להציג רק את החוויה הפרטית שלי, וממילא אשתדל לקצר, כדי להשאיר טעם של עוד. אם אצליח לעורר בכם עניין, לא תוותר לכם הברירה, אלא לעבור את ההתנסות בעצמכם.

"בעיות מילוליות – אופרה קצרה לתלמיד ולמורה" היא הצגה בז'אנר: אופרת פרינג'. כלומר תיאטרון אלטרנטיבי בשילוב מוזיקה ושירה. כל הטקסטים באופרה לקוחים מתוך ספרי לימוד המשמשים בבתי הספר בישראל. האופרה מורכבת משישה שיעורים, בדומה ליום לימודים שגרתי בבית הספר: מתמטיקה, היסטוריה, ערבית, מדעים, לשון וספרות.

אורי עגנון, יוצר האופרה, מצא שספרי הלימוד דומים למחזות ולתסריטים, בכך שהם מועלים מדי יום, שוב ושוב, בפני קהלים מגוונים. האם בדומה למחזה דרמטי, גם ספר הלימוד מחזיק רעיונות וערכים, ומפיץ אותם על ידי הפעלתו החוזרת? בודאי שכן. אז מי הוא המחזאי? ומה "רצה הסופר לומר?". כאמור, אציג להלן רק כיוון לתשובה, ומנקודת מבטי.

> הבמאי האיראני-גרמני שהביא למסך את סיפור השמדת יהדות קובל

תשובה ידועה מראש

"בעיות מילוליות", שם ההצגה, לקוח משמו של פרק לימוד בהוראת המתמטיקה. הבעיות המילוליות נועדו להמחיש לתלמידים את חשיבות המתמטיקה בחיי היומיום. בעיה מילולית, על פי הגדרתה, כוללת שאלה שיש עליה תשובה. מי שניסח את השאלה יודע את התשובה מראש, והוא מניח בשאלה רמזים לפיתרון. התלמידים צריכים לזהות את הרמזים, להבין את מערכת היחסים שביניהם, לתרגם את שפת המילים למשוואה מתמטית, ולפתור אותה.

הנה דוגמה פשוטה (שאני המצאתי): כמה כרטיסים לאופרה יש לדני אם הוא קנה שלושה כרטיסי יחיד ועוד שני כרטיסים זוגיים? יש לבעיה הזאת תשובה, היא ידועה מראש והרמזים הם המספרים הכמותיים והמילה "ועוד", שמכוונת לפעולת חיבור. האמת שזה בכלל לא פשוט כמו שזה נשמע, שכן לדני היו ביד חמישה כרטיסים; הוא יכול היה להכניס לאופרה שבעה צופים; והמשוואה: שלוש ועוד שתיים כפול שתיים, שווה בקריאה ישרה לעשר. את התשובות חמש או עשר תסמן המורה בקו חוצה אדום, ואת התשובה שבע היא תסמן בסימן וי בעט כחול. בעולם האמיתי יש הרבה הגיונות, אבל בספר הלימוד יש מקום רק לאחד מהם.

"למה אני מתכוונת?"

סצינת הפתיחה באופרה (עוד לפני ששת השיעורים) לקוחה מפרק הלימוד "עולים כיתה". נכנסנו אל האולם, והתיישבנו במבנה טורים המזכיר את סידור הכיתה בבית הספר. מיד נִצְטָמְרַרְתִּי, שכן כיתה מעוררת בי זיכרונות מרים. המורה, בתלבושת אחידה של דיילת או אחות, או אולי בעצם בובה משנות החמישים, שאלה: "כשאני אומרת 'אנו מתחילים שנה חדשה' – למה אני מתכוונת?".

חשבתי לעצמי שהאופרה הזאת היא טרגדיה. הרי עוד רגע המורה, שהיא כאילו נחמדה ובובתית, תפנה אלי את מבטה, ואני לא הכנתי שיעורי בית, ולא קראתי את "החומר" לפני השיעור, ואין לי מושג מה אני אמור לדעת על מה שהיא אמורה להתכוון. המורה התקרבה אל זה שישב לפני, ומשם עברה לטור השני. נשמתי לרווחה. "מה אתם חושבים?" היא שאלה, ואני צחקתי. הבנתי שהאופרה הזאת היא סאטירה. הרי המורה לא באמת מתכוונת לשום דבר, ומה שאנחנו חושבים לא באמת מעניין אותה.

ברבות השנים השכלתי והתמחיתי בפיתוח תוכניות לימודים. אני יודע שהשאלות של המורה כתובות בספר הלימוד (בגרסת המורה). כתוב לה להגיד את המילים האלה, והיא מדקלמת אותן, כי זאת העבודה שלה. אני לא טוען שכל המורות והמורים עובדים בצורה הזאת, חס וחלילה. אני מציין שמי אשר כתב את ספרי הלימוד, התכוון ותיכנן שכך הם יעשו.

> האיש שהמציא את קוביות המשחק

"תסכם במילים אלו"

אם אינכם מאמינים לי, אין לכם אלא להמשיך בקריאת מערך השיעור, הניתן לכל אחד מהצופים באופרה. כתוב שם כך: "הגננת תאפשר לילדים להשיב תשובות רבות ומגוונות". עכשיו חשבתי שהאופרה הזאת היא פארסה. איך ייתכן שהגננת תאפשר זאת לילדים? מה היא תעשה אם הם ישיבו, שלא מתוך חמשת התשובות הניתנות כדוגמאות במערך השיעור. והעיקר: כיצד ייתכן שמורה תעניק חופש מחשבה לתלמידים, בשעה שהיא עצמה אינה זוכה לחופש שכזה, מצד מתכנני מערך השיעור?

ובאמת אין מצב. שכן בשורות הבאות כתוב: "הגננת תוכל לסכם במילים אלו: 'יש ילדים ששמחים והם חיכו לתחילת השנה; יש כאלה החוששים ומעט מתביישים; ויש כאלה שגם שמחים וגם חוששים'". הבנתם? מי שכתב את ספר הלימוד הזה חושב שהמורים מטומטמים ולא מסוגלים לאלתר סיכום שיעור מתוך מה שקרה בכיתה. בכל כיתה נתונה, בכל שיעור ראשון בשנה, בכל מקום ומקום בארץ, יש תלמידים שמחים, יש חוששים ויש שגם שמחים וגם חוששים. על דעתם של כותבי ספר הלימוד אין בעולם תלמידים אחרים. בדיוק כמו "בעיות מילוליות" בהוראת מתמטיקה, יש פתרון שהוא נכון, ומחבר השאלה יודע אותו מראש. פתאום האופרה הזאת חזרה להיות טרגדיה. החצוצרה השמיעה תרועת אבל, כמשל נכון לצלצול הפעמון, ואנחנו עברנו לשיעור הבא.

שליטה באמצעות חוסר פשר

הבחירה של אורי עגנון בטקסטים מתוך ספרי לימוד היא גאונית בעיני. אם היה מחבר את הטקסט בעצמו, היינו עונים לו מתוך אינסטינקט של הגנה שזה לא נכון. שזה לא בדיוק ככה. שיש מורות ומורים נפלאים, ובאמת יש. אבל כשהטקסט מובא כציטוט מתוך תוכנית הלימודים של משרד החינוך, אין לנו אלא להתמודד עם האמת המוטחת בפנינו.

"מהירות הצעידה של החיילים בדרך הסלולה הייתה גדולה ב- 1 קמ"ש ממהירותם בדרך עפר, וזמן צעידתם חזור היה קצר ב 12 דקות מזמן צעידתם הלוך". "הצהרת כורש עוררה בקרב חלק מן הגולים היסוסים וספקות". "יש לציין כי בשפת היום-יום מחליפים לא פעם בין המושגים קשה וחזק". "טיפוח הלשון ופיתוח האוריינות מהווים יסוד ליצירת תשתית של כישורי למידה". "מקסים היא מילה טעונה לעומת יפה שהיא מילה לא טעונה או פחות טעונה".

מדי שעה ומדי יום נאלצים מורות ומורים לירות אל עבר ילדינו עשרות משפטים כגון אלה, מנוסחים בקפידה לשונית, תקינים מבחינה חברתית, ובעיקר – לא מתחברים לשום דבר שיוצר משמעות. דעתי שלי, לנוכח ששת השיעורים שלמדתי באופרה, שצבירי המילים מתוך ספרי הלימוד הם חסרי פשר וחסרי תכלית. סתם מילים. באותה מידה היה ניתן לבחור בסתם מילים אחרות.

האם לחוסר הפשר הזה יש מסר? בודאי! המורות והמורים מדקלמים את ספרי הלימוד תחת מכבש הניהול והפיקוח. הילדות והילדים מקשיבים לזה תחת מכבש המשמעת של בית הספר. זה הכול סתם מילים, אבל לא לשם סתם. הרי אנחנו יודעים שיש תשובה רצויה, ומי שתכנן את הלימודים ככאלה, ידע אותה מראש: דעתי שלי, שמכבש המשמעת והפיקוח הם המסר.

> מצב חירום: רוב הבוגרים בישראל לא מבינים את הנקרא

מה לא ספרתי לכם:

אתם יכולים לרכוש כרטיסים לאופרה בלב שקט, שכן לא סיפרתי לכם את הרוב: ששת השיעורים שבאופרה, הבימוי עמוס הרמזים המרתקים של אילאיל לב כנען, המשחק והשירה הצלולה של נעה הרן, והמשחק והנגינה של רות שולץ, יוחאי ורד ורעי שני. גם לא כתבתי דבר על ההיבטים המוזיקליים של האופרה, שבאמת קטונתי.

האופרה תועלה בחודש דצמבר. כדי לממן את ההפקה פתחו היוצרים בגיוס המונים מוקדם (הד-סטארט), במסגרתו ניתן לרכוש את כרטיסי הכניסה כבר כעת. הנה כאן.

> אפליית ספרדיות בקבלה לסמינרים: מורה נבוכים לחילונים