newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

פרס גאמפ: האיש שהיה שותף לכל החלטה אסונית שקיבלה ישראל

בריתות עם מעצמות קולוניאליות נגד מדינות שכנות, הקמת ההתנחלויות, ראשית ההפרטה, המצאת חוק ההסדרים, התנשאות על מזרחים וההפצצה בכפר קאנא הן רק כמה דוגמאות למעלליו של זוכה פרס נובל לשלום. אבל היו גם נקודות קטנות של אור

מאת:

הפער בין התפיסה הציבורית של שמעון פרס כאיש שמאל ו/או כסמל של ממלכתיות מכובדת לבין השורה הארוכה, בת עשרות השנים, של הדברים הנוראים שהיה מעורב בהם – הוא כמעט בלתי נתפס. כמו פורסט גאמפ בסרט בעל שם זה, גם פרס פשוט היה נוכח כמעט בכל רגע דרמטי בהיסטוריה של המדינה. אלא שבניגוד לפורסט הפסיבי, המתבונן מהצד, פרס, כמעט בכל מקום ובכל הזדמנות, היה שותף לקבלת החלטות נוראיות, הרסניות ובעלות אופי ימני מובהק, ביטחונית וכלכלית, וזה עוד לפני שהזכרנו את התנהלותו כ"חתרן בלתי נלאה", כפי שתואר על ידי רבין.

כבר בתחילת הקריירה הפוליטית הבכירה שלו, כמנכ"ל משרד הבטחון, היה פרס זה שהוביל לחיזוק יחסי סחר הנשק עם צרפת, ולהקמת הכור הגרעיני בדימונה, מה שלפי מקורות זרים היה ההחדרה הראשונה אי פעם של נשק גרעיני לזירה המבעבעת של המזרח התיכון. על הדרך, למרות התנגדותו של רבין, הוא הוביל להקמת רפא"ל, שמלווה אותנו עד היום בתור אחד ממנועי ייצור והסחר בנשק ישראלי.

> הצנזורה נחשפת: כאלפיים ידיעות צונזרו בשלמותן בשש השנים האחרונות

שמעון פרס מבקר יחידת ימ"מ של מג"ב, 201 (עמוס בן גרשום, לע"מ)

שמעון פרס מבקר יחידת ימ"מ של מג"ב, 201 (עמוס בן גרשום, לע"מ)

בקושי עברו שנתיים בתפקיד, ופרס כבר זכה לתכנן ולהוביל את המלחמה הראשונה שלו, עדיין ממושב המנכ"ל. ארחיב על כך בפוסט נפרד בקרוב, אבל בגדול לדעתי מלחמת סיני הייתה אולי המלחמה הכי הרסנית בהיסטוריה של ישראל, למרות שהיא בקושי נזכרת או מדוברת. פרס ניצל את קשריו בצרפת כדי לבסס את ישראל כשותפה המקומית של האינטרסים של המעצמות הקולוניאליות הגדולות, ולצאת למלחמה שעיקר מטרתה השתלטות ישראלית על סיני (מה שבן גוריון כינה "מלכות ישראל השלישית"), החזרת תעלת סואץ ממצרים לידי הצרפתים והבריטים והחלשת הכוחות האנטי-קולוניאליים באזור. כידוע, העניין נגמר בנסיגה מלאה, שנכפתה על ידי שתי מעצמות העל החדשות, אבל המסר למדינות הסובבות כבר עבר.

"סוס טרויאני"

הלאה: פרס שימש כשר זוטר בממשלות שכיהנו אחרי מלחמת 67', ושהשיקו את פרויקט ההתנחלות – פרויקט מתמשך ונמשך של גזל ודיכוי על חשבון הפלסטינים, שמהווה אחד המחסומים העיקריים לקידום השלום בארץ, בנוסף להיותו מנוגד לחוק הבינלאומי. בהתחלה נתפסו ההתנחלויות כהמשך של "ההתיישבות העובדת", אבל ב-75' היה זה פרס שהוביל את ההתגייסות הממשלתית לצד ראשוני "נערי הגבעות", תמך אקטיבית בהקמת ההתנחלות קדומים של גוש אמונים, וכונה על ידי רבין "סוס טרויאני" של המתנחלים, כפי שעולה מכתבתו של חגי סגל בעניין ב"מקור ראשון". כשר הביטחון הוא המשיך את תנופת ההתנחלות והתנגד להחזרת שטחים במסגרת הסכם שלום עם ירדן.

אלה גם היו השנים שבהן קידם מי שיזכה לימים בפרס נובל לשלום את הסחר בנשק בין ישראל לבין מדינות שונות, בהן רודניות, הפעם מהצד של המוכרים. כך היה למשל במסגרת הידוק יחסי סחר הנשק עם משטר האפרטהייד. תחקיר של הגרדיאן מצא תיעוד לכך שפרס אף הציע שישראל תספק טילי חץ גרעיניים לדרום אפריקה של אותן שנים. בית הנשיא פרסם הכחשה לתחקיר.

גם עשרות שנים לאחר מכן, בימיו כנשיא, נשארו סוחרי נשק בין חבריו ומממניו של פרס ושל חגיגותיו הרהבתניות.

מנחם בגין עם שמעון פרס, 1981 (נינו הרמן, לע"מ)

ניכר את הציבור המזרחי. שמעון פרס עם בגין, 1981 (נינו הרמן, לע"מ)

אפילו מהאופוזיציה הצליח שמעון פרס לגרום לנזקים, כשמול ביקורת של מזרחים על הגזענות של מפא"י העמיק את הגזענות בין היתר כשכינה מפגינים מולו שטענו לאפליה "פשיסטים, חומייניסטים, שיכורים". ככלל הצליח פרס לבנות את עצמו בהצלחה רבה כאחד הפוליטיקאים השנואים ביותר על מזרחים בארץ.

קצת אחרי שנבחר לראשות ממשלות האחדות, הנהיג פרס (יחד עם יצחק מודעי מהליכוד) את תוכנית ההפרטה העצומה של נכסי המדינה, תוכנית שכמותה לא הייתה מעולם לפני כן, לצד מהלך של צמצום הגרעון וצמצום ההוצאה הממשלתית, ולמעשה של חיסול הרעיון של מדינת הרווחה. התוכנית העלתה את המשק כולו על המסלול הנאו-ליברלי שבו הוא צועד בקצב מואץ עד היום. ההקשר המיידי היה הצעדים הקיצוניים בהם נקט הליכוד ושהובילו למשבר כלכלי עצום, אבל הפתרון למשבר הגיע הרבה יותר מהאסכולה הקפיטליסטית מאשר זו הסוציאליסטית, שהעבודה התיימרה להחזיק בה.

הכלי שפיתחו פרס ומודעי כדי להעביר את התוכנית היה "חוק ההסדרים", המהווה מזה שלושים שנה מסלול עוקף של משרד האוצר ליירוט וקבורה של חוקים (בעיקר חברתיים באופיים) שמעבירה הכנסת. יעל ברדה כתבה בהרחבה ב"העוקץ" על המשמעות ההרסנית של חוק ההסדרים לדמוקרטיה.

מספיק? הבנו? אבל יש עוד כל כך הרבה. בשנתיים הקצרות שלו כראש ממשלה הספיק פרס גם לנסות לטייח את הרצח של העצורים מקו 300, ואחר כך לסייע להם לקבל חנינה. מנגד, הוא לא מחל לאחד מרדכי ואנונו, שסיפר לעולם קצת על מה שקורה במתקן בדימונה, והורה ללכוד אותו ולהביא אותו לארץ. גם כמעט עשרים שנה לאחר מכן המשיך לגדף את ואנונו עם שחרורו, וכמובן שלא העלה על דעתו להתערב כנשיא, למשל, כדי לעצור את הרדיפה הבלתי פוסקת של מערכת הביטחון נגדו. ועוד לא הזכרנו את המהלך הפרנק-אנדרוודי הכושל של התרגיל המסריח. דווקא בדיכוי האלים של האינתיפאדה הראשונה על ידי ממשלת שמיר פרס היה פחות מעורב, ככל הנראה.

> למה בחברה הערבית מתנגדים להגברת הנוכחות המשטרתית?

יצחק רבין ושמעון פרס בקבלת פרס נובל לשלום (סער יעקב, לעמ CC BY-SA 3.0)

השפעות חיוביות ושליליות שנמשכות עד היום. יצחק רבין ושמעון פרס בקבלת פרס נובל לשלום (סער יעקב, לעמ CC BY-SA 3.0)

שתי מדינות במיינסטרים

החל מ-1992, בממשלת רבין, אפשר סוף סוף למצוא כמה נקודות אור בפעילותו הפוליטית של שמעון פרס. ראשית, כפי שציינו כאן בעבר רון גרליץ ונדאל עותמאן, לפרס הייתה מניית זהב בכך שפעם הראשונה (והאחרונה עד כה) בהיסטוריה של ישראל נסמכה הממשלה על רוב בכנסת שהושג בעזרת חברי הכנסת הערבים, מה שגם הוביל לשיפור ביחס הממשלה לאזרחים הערבים. פרס גם תרם לחיזוק התמיכה הציבורית בפתרון של שלום על בסיס שתי מדינות, תמיכה שעד היום נהנית מרוב בציבור הישראלי והפלסטיני.

ועדיין, ההסכם שהיה שותף ליצירתו, הסכם אוסלו, היה אסון. מבלי לסיים את הכיבוש, את השליטה הצבאית של ישראל במיליוני פלסטינים, הוא הצליח להסיר את האחריות לרווחתם ולחייהם ביום-יום מעל ישראל, ולהעביר אותה לרשות הפלסטינית החדשה. כך, כשישראל עדיין שולטת בכל אספקט של החיים בארץ, מתנהלת הרשות עם אחריות עצומה לחיי היום-יום של הפלסטינים, אבל בלי הסמכות האמיתית לפעול באופן עצמאי ובלתי תלוי בישראל. עלות מימון הכיבוש עברה מישראל לקהילה הבינלאומית, שבשם "תהליך השלום" ממשיכה עד היום לסבסד את השלטון הישראלי ולממן פרויקטים של הנחת תשתיות בשטחים, למשל, מה שאמור להיות לפי החוק הבינלאומי אחריותו של הכובש. ההסכם שימר את העליונות היהודית במרחב, בביטחון, בשליטה במשאבים כמו מים ועוד, אבל הוביל לכינון מעמד אינטרסנטים בשטחים שקיומם – בין אם כפקידי הרשות ובין אם כיזמים עצמאיים – תלוי בחסדיה של ישראל. וזה רק על קצה המזלג (אפשר לקרוא על זה עוד פה).

ולמרות כל זאת, לאחר רצח רבין יכול היה פרס לנצל את הזעם והזעזוע בעם כדי לקדם ברצינות ובמרץ את תהליך השלום. אם היה רוצה. במקום זה הוא בחר חודש לפני הבחירות לצאת למבצע צבאי הרסני בלבנון, מבצע "ענבי זעם", שהוביל למותם של 113 אזרחים לבנונים (לצד שלושה חיילים ישראלים, ו-21 לוחמי חיזבאללה וצבא סוריה). רוב ההרוגים מתו בהפצצה על מתקן האו"ם בכפר קאנא (והנה הסבר מקיף למה גם האסון הזה היה באחריותו). פרס לא הצליח לזכות למעמד ציבורי של "ביטחוניסט" בזכות המבצע מצד אחד, ומהצד השני לא סימן את עצמו כמי שמחויב לדחוף לשלום ולהשלים את המהלך שרבים האמינו שרבין התחיל.

אחרי ההפסד לנתניהו ב-96' חזר פרס לשבת בממשלה ובקבינט המדיני-בטחוני בשנים הנוראות 1999-2002, שנות פרוץ האינתיפאדה השנייה, הדיכוי האלים שלה עד מבצע חומת מגן. רק בסוף אותה שנה פרשה "העבודה" מהממשלה, בהובלת בנימין בן אליעזר. פרס חזר שוב לקואליציה כדי לתמוך במהלך ההרסני של ההתנתקות מעזה, נסיגה חד צדדית שהעניקה פרס לחמאס במקום ליצור הסכם שלום עם אש"ף (טעות שלימים הודה בה, לפחות).

> אני אוהב את מירי רגב

אירועי של פרוייקט "תגלית" במעמד נשיא המדינה שמעון פרס, עם מרים ושלדון אדלסון (מרק ניימן, לע"מ)

הון-שלטון? אירועי של פרוייקט "תגלית" במעמד נשיא המדינה שמעון פרס, עם מרים ושלדון אדלסון (מרק ניימן, לע"מ)

אז, אחרי שהפסיד בבחירות הפנימיות בעבודה לעמיר פרץ החברתי ממנו, סיים שמעון פרס את הקריירה הפרלמנטרית שלו בפרידה אופורטוניסטית (שניה) ממפלגת העבודה, כשהוא לוקח איתו ח"כים ומצביעים מהמועמד המזרחי הראשון אי פעם של מפלגת העבודה לטובת קדימה של שרון ואולמרט הליכודניקים. מה דחף אותו החוצה? אולי את התשובה אפשר למצוא בדבריו של אחיו של שמעון, גיגי פרס, שתיאר את נצחונו של פרץ כמהלך שבו "פלנגות מצפון אפריקה השתלטו על המפלגה".

עם הגב ליפו

מתוך בית הנשיא הניח פרס את היסודות להנצחת מורשת החיבור שלו להון ולניכור המוחלט מהצרכים החברתיים של אזרחי המדינה. בשנותיו כנשיא תקציב משכן הנשיא הכפיל את עצמו, לפני שירד שוב בימי ריבלין. חגיגות הפאר של "ועידת הנשיא" שארגן מומנו, כאמור, על ידי בעלי הון וסוחרי נשק, שחלקם היו מעורבים בקשרים עם משטרים רודניים ורצחניים. לא במקרה קיבל פרס את אות "רוח דאבוס" מהפורום הכלכלי העולמי לקידום מדיניות ניאו-ליברלית ברחבי העולם.

אחרי שסיים את תפקידו, והפך את עצמו ללוביסט של בנק הפועלים וחברת טבע, נשאר פרס מעורב ב"מרכז פרס לשלום" שהקים בעצמו (כמה יהירות). מרכז פרס מסכם יפה את פועלו של זוכה פרס נובל לשלום, ראש הממשלה והנשיא לשעבר. המרכז, שבעצמו הפך לחגיגת הוצאות ופורום מפגשים לבעלי הון זחוחים מרחבי העולם, בנוי באחד מהאזורים העניים של שכונת ג'בלייה, על שפת הים, והיה מחלוצי הג'נטריפיקציה באזור חוף יפו. מעבר לכביש, מאחורי הארמון המפואר, עומדים שיכוני עוני מתפוררים. אבל מרכז פרס מפנה אליהם את גבו. משלושה כיוונים הוא נראה כמפלצת מבוצרת, ורק לעבר הים, במבט הולם מערבה, הוא פותח קיר זכוכית קסום ומזמין. באמת הסמל המושלם למורשת שמעון פרס.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

תודה לאחי, אורן מטר, על העזרה באיסוף המידע לפוסט

> לפתוח מחדש את תיק ההריגה של אל"מ ישראל שומר

מרכז פרס על שפת הים ביפו. את השיכונים המתפוררים מאחור לא רואים (ליאור מזרחי / פלאש90)

מרכז פרס על שפת הים ביפו. את השיכונים המתפוררים מאחור לא רואים (ליאור מזרחי / פלאש90)

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf