newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

זגורי, גאנגנאם סטייל, והתנגדות תרבותית

ביפן הוא גרם למחאה של חוגי ימין לאומניים ובעקבותיה למחאת-נגד של נשים שיצאו לרחובות כדי להגן על זכותן לקבוע את טעמן התרבותי. בישראל יש כבר אלפי מעריצות. הקייפופ, גל תרבות הפופ הקוראנית, שוטף את העולם

מאת:

כותבת אורחת: רחל בית אריה

"הגל הקוריאני: התנגדות תרבותית של מיעוטים גלובליים". זה היה השם של הרצאה שפרופסור יאנג'ין לי הקוריאנית נתנה לפני כשבועיים באוניברסיטה העברית. אולי הכרתם את תופעת ה"האליו", הגל הקוריאני – טרנד עולמי של עניין בתרבות קוריאה, בעיקר פופ עכשווי ודרמות טלוויזיה – דרך גאנגנאם סטייל הבלתי נמנע, אבל ספק אם רבים חשבו עליו כתופעה של התנגדות תרבותית.

אלא שמבט קצר באולם שבו פרופסור לי, חוקרת תרבות קוריאנית עכשווית, שמרצה לסירוגין ביפן ובארה"ב, נשאה את ההרצאה, מחדד את הטיעון שלה: ישבו שם הרבה אנשים צעירים מאד, רבים מהם עדיין לא סטודנטים בחוג, ורבים אולי גם לא יהיו, רובם באים מהפריפריה הישראלית. פרופסור לי דיברה בעיקר על יפן, שם היא מלמדת, ושם הפופולאריות העצומה של דרמות טלוויזיה קוריאניות, בעיקר בקרב עקרות בית, תרמה להתפתחות מחאה כמעט אלימה של חוגי הימין הלאומני שהתנגדו לחדירה מאסיבית של תוצרים תרבותיים זרים, בוודאי מקולוניה לשעבר. בתגובה, עקרות בית יפניות, שרק רצו לשקוע לשעה במלודרמה אסקפיסטית, מצאו את עצמן צועדות ברחובות במחאה נגד גזענות, ובהצהרה ברורה על זכותן לקבוע את הטעם התרבותי שלהן. הן מייצגות תופעה רחבה יותר.

גאנגנאם סטייל (צילום: Korea.net/ Korean Culture and Information Service/Jeon Han cc-by-sa-2.0)

גאנגנאם סטייל (צילום: Korea.net/ Korean Culture and Information Service/Jeon Han cc-by-sa-2.0)

הפופ הקוריאני, שיש מאחוריו תעשייה ענקית והשקעה גדולה בהפקת קליפים, מייצר להיטי ענק לכל מזרח אסיה מזה שנים. בשנים האחרונות הגל מגיע מעבר לגבולות האלה, למזרח התיכון, אמריקה, אירופה, כמעט לכל מקום. בארץ יש קהילה של כמה אלפי מעריצות קייפופ, רובן כאמור צעירות. חוקרים מדברים על "הון תרבותי" שמעריצי קייפופ צוברים לעצמם. המעריצות עצמן מדברות על היכולת לתקשר עם אנשים מכל העולם – "אפילו ממדינות אויב"-  על בסיס עניין ושפה משותפת, על זרם תרבותי שיש בו אלמנטים מערביים, אבל גם אלמנטים חדשים ומסקרנים אחרים, ועל כוכבי הפופ הקוריאנים שעובדים קשה כל כך, הן על ביצועי השירה והריקוד והן על הקשר עם המעריצים. ההסבר האחרון הזה חזר שוב ושוב אצל מעריצים שדיברתי איתם, ונראה שהוא עונה למחשבה, או לשאיפה, שעבודה קשה והתמדה תביא אותך רחוק, לפחות במקומות מסוימים.

הדרך המקורית והחתרנית הזאת של מי שלא ירשו הון תרבותי אוטומטי לצבור להם כזה דרך תרבויות פחות מוכרות קיבל ייצוג לאחרונה אפילו בטלוויזיה הישראלית, בדמותה של אבישג-שוג זגורי בסדרה הכה מדוברת. שוג בחרה להתמכר דווקא לתרבות הקולנוע של בוליווד – עוד בחירה מקובלת אצל צעירות מזרחיות בפריפריה שאינה מוערכת מספיק. למי שלועג לה על בורותה כביכול, שוג עונה בהתרסה מוצדקת שהיא מדברת שלוש שפות שונות. ומעניין לראות את נערות הפריפריה- רבות מהן ממוצא מזרחי, אבל אחרות דווקא יוצאות ברה"מ לשעבר – פותחות את הראש ואת הלב לעושר התרבותי האינסופי שמשתרע ממזרח לנו.

רחל בית אריה היא עיתונאית, לשעבר כתבת זרה בסין, כותבת בעיקר על חברה ותרבות בסין ובמזרח אסיה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf