newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שנת שלום? קולומביה דחתה במשאל עם את ההסכם לסיום 50 שנות מלחמה

הסכם השלום שנחתם בין הממשלה לארגון הגרילה השמאלי FARC נדחה ברוב קטנטן. הצדדים צפויים לחזור לשולחן המו"מ. ברקע להסכם נמצאות עשרות שנות לחימה שהתחילה בשבר בין ימין לשמאל וכיום עיקרה סביב קוקאין

מאת:

[המאמר פורסם במקור לפני היוודע תוצאות המשאל, ותוקן לאחר פרסומן]

כותבת אורחת: נועה לוי

בפער של 0.4 אחוז דחו אתמול (ראשון) אזרחי קולומביה במשאל עם את הסכם השלום שנחתם בסוף יוני בין הממשלה לבין FARC, ארגון הגרילה השמאלי הגדול והדומיננטי במדינה, ונועד לשים סוף לחמישים שנות מלחמה. לפי הפרסומים אשרור ההסכם נפל על כ-59 אלף בני אדם, מתוך 13 מיליון מצביעים, זאת לאחר שהסקרים חזו שיאושרר ברוב גדול. פירוט על העילות שאולי הובילו מספיק קולומביאנים להתנגד להסכם נמצא בסוף המאמר.

בממשלת קולומביה אומרים שההצבעה לא תוביל לחידוש הלחימה בין הצדדים, אלא להמשך משא ומתן, בניסיון לחתום על הסכם חדש.

הסכם השלום המקורי שנחתם, ועכשיו נדחה, כולל התפרקות של הארגון מנשקו, חנינה ושחרור אסירים, תוכנית לאומית לפיוס וגם רפורמה אגררית לטובת מיליוני איכרים נטולי אדמות. אם היה מאושרר, הוא היה מביא לסיום מלחמה שצבא קולומביה ו-FARC היו רק שניים מהצדדים בה – לצד ארה"ב ומיליציות ימין – ושגבתה את חייהם של למעלה מ-200 אלף קולומביאנים, רובם המכריע אזרחים לא מעורבים שנרצחו על ידי הצדדים השונים כדרך לפגוע בצדדים האחרים.

במשך ארבע השנים האחרונות ניהל נשיא קולומביה, חואן מנואל סנטוס, מו"מ ממושך עם נציגי FARC. המשא ומתן התקיים בהוואנה בחסות קובנית, בהשתתפות ארה"ב והאיחוד האירופי, כדי לתת לתהליך השלום חסויות ששני הצדדים יכולים לסמוך עליהן. אם היה מאושרר ההסכם היו הצדדים צריכים לצאת לדרך חדשה ולא פשוטה בכלל, שהייתה כוללת התמודדות עם מכשולים רבים, ובהם התלות של החקלאות הקולומביאנית בגידולי הקוקאין, והמשך פעולתן של מיליציות ימניות. על כל אלה ארחיב בהמשך.

המשא ומתן התייחד בכך שבהתאם לטרנד העולמי המדגיש את חשיבות השתתפותן של נשים במשאים ומתנים לאומיים, כל הצדדים שיתפו בשורותיהם נשים מכל רחבי הארץ ומארגוני החברה האזרחית כמתווכות ונציגות. 47% מנציגי FARC בצוות המו"מ היו נשים (גם 40% מלוחמי הארגון הן לוחמות). בין השאר, הקונפדרציה העולמית של נשים דמוקרטיות שלחה נציגות למשא ומתן כולו, שהוכרו כמתווכות על ידי שני הצדדים.

> אגדת פרס ופיצול האישיות של התקשורת הישראלית

נשיא קולומביה, חואן מנואל סנטוס, ומנהיג FARC, רודריגו לונדוניו, חותמים על הסכם השלום שמסיים חמישים שנות מלחמה ביוני האחרון (PresidenciaRD CC BY-NC-ND 2.0)

נשיא קולומביה, חואן מנואל סנטוס, ומנהיג FARC, רודריגו לונדוניו, חותמים על הסכם השלום שמסיים חמישים שנות מלחמה ביוני האחרון (PresidenciaRD CC BY-NC-ND 2.0)

אני זכיתי בהזדמנות להעמיק מעט באווירה הפוליטית בקולומביה ובהסכם השלום ממש לאחרונה, ערב חתימתו. לפני כשלושה שבועות ביקרתי בבוגוטה כנציגת "תנועת נשים דמוקרטיות בישראל" (תנד"י) בכינוס של קונפדרציית הנשים שהייתה חלק מההסכם, כינוס שנערך לקראת החתימה ההיסטורית, לאחר שהארגון היה שותף לניסוח פסקאות מסוימות בהסכם העוסקות בהגנה על נשים.

ואז באו האמריקאים

כדי להבין את האירוע ההיסטורי שקורה היום ברחבי קולומביה צריך קצת רקע. כמו אצלנו, גם הסיפור הזה מתחיל ב-1948. בסוף שנות ה-40 הייתה קולומביה, כמו מדינות אחרות באמריקה הלטינית, מונהגת על ידי שלטון בובות של ארה"ב ששמר על האינטרסים שלה ביבשת. במערכת הבחירות של 48' השמאל התמודד, לאחר מסע התעוררות עצום בכל רחבי המדינה, עד שההערכות היו כי הוא מהווה איום משמעותי על השלטון ההפרו-אמריקאי. ואז, מעט לפני יום הבחירות, נרצח המועמד של השמאל לנשיאות, חורחה אלעזר גייתן, כאשר התיאוריות הפופולריות האשימו ברצח את ה-CIA.

הרצח הוביל לפתיחת מלחמת האזרחים הקולומביאנית, המכונה "La Violencia" ("האלימות"), תקופה שנמשכה כעשר שנים, ובמהלכה השמאל והימין נלחמו זה בזה. המלחמה גבתה את חייהם של כ-200,000 חללים. במהלך אותן שנים נציגי המפלגה הליברלית (שנחשבו כשמאל) נפסלו מהתמודדות בבחירות, כל מאמר המזוהה עם עמדותיהם צונזר, והממשלה יזמה פוגרומים נגד הפעילים והתומכים של הזרמים המזוהים עם השמאל. רוב הלוחמים נגד הממשלה בתקופה זו חוסלו בזה אחר זה, אבל כמה מהם, ובראשם מנואל מרולנדה, המכונה "טירופיחו", שרדו את המלחמה והפכו לגרעין המקים של ארגון FARC.

המלחמה הסתיימה בהסכם בין המפלגה המסורתית (הימין) והמפלגה הליברלית (שנחשבה עד אז לשמאל) על הקמת דמוקרטיה דו מפלגתית, שהבטיחה את שליטת שתי האליטות במדינה למשך כמה עשרות שנים. הממשלה היציבה החדשה הזדרזה להכריז על רפורמה חקלאית גדולה, שגרמה לכך שבפועל הבעלות על הקרקע הלכה והתרכזה אצל פחות ופחות אנשים, ובמקביל כ-400,000 איכרים נעקרו מאדמותיהם במהלך שנות ה-60.

במקביל הקימה ארה"ב מערך אבטחה חדש בקולומביה, להגנה על האינטרסים הקולומביאנים והאמריקאיים כאחד, ולמאבק ביסודות הקומוניסטיים בחברה. המערך כלל פעולות צבאיות ואימון של קבוצות אזרחיות לוחמות. הכוחות האזרחיים החמושים שארה"ב אימנה ומימנה במסגרת "תוכנית לאזו" הפכו לבסיס לארגוני ה"פרה- מיליטרס" שיוקמו בהמשך, המיליציות של הימין בקולומביה, שפועלות עד עצם היום הזה. הכוח החדש החל לתקוף קהילות שנחשבו בעלות נטיות קומוניסטיות החל מ-1962, ובמרקטליה, אחד האזורים שבהם המתקפה הייתה קשה במיוחד, השיבו הקומוניסטים המקומיים בהקמתו של ארגון חדש. זה הרקע ממנו צמח בשנת 1964 FARC.

> הצלם שהפך את אלאור אזריה לאיש השנה

צבא קולומביה באימונים (Mrnico1092 CC BY-SA 3.0)

צבא קולומביה באימונים (Mrnico1092 CC BY-SA 3.0)

FARC , או בשמו המלא "הכוחות המזויינים המהפכניים של קולומביה – צבא העם", התנגד לממשלה הפרו-אמריקאית ולמדיניותה המנשלת את האיכרים, ויצא למלחמה כוללת נגדה. הארגון מחזיק באידיאולוגיה מארקסיסטית-לניניסטית, ובמאבקו השתמש בנשק נגד הצבא וארגוני הגרילה של הימין, בחבלות חוזרות ונשנות של תשתיות ובעיקר של תחנות כוח, ובחטיפות של אנשי צבא ושל בני המעמד הגבוה המקורבים לשלטון או בני משפחותיהם, וזכה במדינה וברחבי העולם למוניטין של ארגון טרור.

בשנת 1984 חתם הארגון על הסכם הפסקת אש עם נשיא קולומביה דאז, התפרק מנשקו והתמודד בבחירות שנה לאחר מכן במפלגת חזית יחד עם נציגי ארגוני עובדים שונים מכל רחבי המדינה המזוהים עם השמאל. המפלגה זכתה בתוצאה סבירה בבחירות, אך היוותה אופוזיציה פעילה ועיקשת למדיניות הממשלה, ולבסוף פקעה סבלנותה של זו. ב- 1987 נרצח נשיא המפלגה, נרצחו רוב נציגיה בפרלמנט, מועמדיה בבחירות השונות, ואלפים מתומכיה – כולם בידי הממשלה. ארוע היסטורי זה החזיר את ארגון FARC  לדרך המאבק המקורי שלו, המאבק המזוין.

במהלך שנות ה-90 נעשו עוד נסיונות רבים להדברות בין הארגון לנציגי הממשלה, משולבים במתקפות הדדיות של הממשלה ושל FARC. קבוצות מסוימות שהיו חלק מ-FARC  הגיעו להסדר עם הממשלה והתפרקו מנשקן, אך חלק הארי של הלוחמים הוסיף להלחם בנאמנות להנהגה הכללית.

במהלך השנים הארגון התבסס באזורים כפריים רחבי ידיים בקולומביה, שנמצאים תחת שליטתו המלאה, כאשר נציגי הממשלה לא יכולים אף להכנס לאזורים הללו. באזורים הללו החיים האזרחיים מתנהלים תחת הנהגת "התנועה החברתית", שם כולל שניתן לכל מגוון התנועות השולטות בכל אזור ואזור, ומנהלות את שירותי החינוך, הרווחה והתשתיות. נראה שאם תשאלו את הקולומביאני הממוצע באזורים שבשליטת הממשלה, הוא לא ידע כלל על אופי זה של פעילות הארגון. ברחבי הרשת ובתקשורת המערבית לוחמי FARC מוצגים שוב ושוב כטרוריסטים תאבי דם, והדמוקרטיה הסוציאלית והחופשית שהנהיגו באזורים שתחת שליטתם לא משתלבת טוב בסיפור הזה.

החקלאי פאבלו

ועוד רגע אחד של קפיצה לאחור: שני תהליכים חשובים נוספים התרחשו במקביל ליחסים הסבוכים שתיארתי לעיל: הקמת ארגוני ה"פרה-מיליטרס" של הימין ותחילת הסחר בסמים.

בשנות ה-70, כפי שכל מי שצופה ב"נרקוס" יודע, הגיע אחד בשם פאבלו אסקובר וגילה לאמריקאים את נפלאות הסם הגדל בארצו, קוקאין. אסקובר חזר לקולומביה כשהוא מבין את הפוטנציאל העסקי העצום של הסחר בקוקאין, והפך לחלוטין את כלכלת המדינה. אין הערכות מדויקות, אבל יש האומרים כי כשליש מחקלאות קולומביה היא חקלאות של קוקאין. לאחר שבשנות ה-60 המדינה ריכזה כאמור אדמות בידיהם של מעטים וכפתה עליהם רפורמות שלא הועילו להם במיוחד, רבים מהחקלאים במדינה עברו בבת אחת לגידול של צמח אחד בלבד.

גידול קוקאין הוא כמובן בלתי חוקי, והסיכוי לרווח עצום הפך את השדות לקרקע מריבה תמידית בין חקלאים, גנבים, גורמי אבטחה, מיליציות השולטות באזורים השונים וכו', שכולם נלחמים על הסם. הסם נועד ליצוא, ולא לצריכה מקומית, ולכן המחיר של מלחמות הסמים לא היה ריבוי הנרקומנים, אלא האלימות ושפיכות הדמים שסביב התעשייה הרווחית. מלחמות הסמים החלו מההרים, מהאזורים שאינם בשליטת הממשלה, אך הגיעו בסופו של דבר לכל רחבי הארץ. גם FARC שיתפו פעולה עם סוחרי הסמים, מתוך אמונה שלמכור רעל לאמריקאים זה לא דבר רע בהכרח, ואם זהו סחר שמעשיר את האיכרים העניים אז יש לתמוך בו. הקוקאין ודמי ההגנה עליו אפשרו ל-FARC  להקים רשתות סוציאליות ולתמוך עוד יותר באוכלוסיה שתחת שליטתו.

על אף הסיבות ההגיוניות לתמיכה בסחר הסמים, התוצאות ההרסניות גם לארגון עצמו לא אחרו לבוא. כאשר כל מפקד מקומי של הכוח הצבאי שולט אישית וישירות בגידולים הרווחיים כל כך, ומגן עליהם בנשקו, השחיתות הופכת כמעט בלתי נמנעת, ולמעשה הלוחמים המארקסטיסטים-לניניסטים הפכו פעמים רבות לסוחרי סמים רגילים. המלחמות האידיאולוגיות של הארגון נגד נציגי הממשלה וארה"ב הפכו למלחמות נגד מיליציות אחרות על אזורי גידול הקוקאין.

המיליציות האחרות שנאבקו על הקוקאין הן לא אחרות מארגוני הפרה-מיליטרס הימניים. בקולומביה הכל קרה ממש כמו בקונספירציה קומוניסטית טובה: המיליציות של הימין הוקמו בחלקן על ידי הממשלה ואומנו על ידי הצבא, וחלקם הוקמו על ידי תאגידים מסחריים קולומביאנים ואמריקאים במטרה להתנקם בשמאל, וכדי להגן על האינטרסים המסחריים שלהם מפני הקומוניזם. במהלך שנות ה-70 הארגונים הללו התחזקו מאוד ויצאו למסעות רצח ופוגרומים מוצהרים בכל מי שזוהה על ידם כקומוניסט. פוליטיקאים נבחרים, פעילים ותומכים, נרצחו בשורות של פוגרומים ופיגועים. הארגונים נודעו בכך שהיו כובשים כפרים שלמים והורגים את כל תושביהם בזה אחר זה, עד שאחד מהם היה מסגיר בפניהם את תומכי השמאל באותו הכפר. עינויים וכריתת גפיים של בני משפחה מול עיני בן המשפחה הנחקר היו מתודה שהשתמשו בה דרך קבע.

גם בארגונים אלה הפכו הסמים לענף הכנסה מרכזי עד כדי כך שהם עצמם שינו את אופיים לארגוני סחר בסמים שנלחמים במתחריהם, יותר מאשר היו ארגוני מלחמה בשמאל. ההערכות הן שארגונים אלה שולטים היום ברוב סחר הקוקאין במדינה, ורוב הרציחות בעשור האחרון היו מעשי ידיהם.

> אינתיפאדה של נשים: שבוע מאבק בלוד בעקבות רצח אם מול ילדיה

משפחות של קורבנות המלחמה בעד הסכם השלום (Agencia Prensa Rural CC BY-NC-ND 2.0)

משפחות של קורבנות המלחמה בעד הסכם השלום (Agencia Prensa Rural CC BY-NC-ND 2.0)

עשרים שנות פיוס

ועכשיו סוף סוף נגיע גם להסכם השלום, זה שנחתם ביוני ונדחה אתמול על ידי האזרחים ברוב דחוק. להסכם 6 נקודות מרכזיות:

1. התפרקות לוחמי FARC מנשקם והתחייבות שלא למנוע מהם התמודדות במערכת הפוליטית הדמוקרטית.

2. רפורמה אגררית המחלקת מחדש עשרות אלפי קילומטרים רבועים של קרקע חקלאית, ומכירה בדיעבד בכך בבעלות של שבעה מיליון איש, שחיים על אדמותיהם שנים ללא בעלות מוכרת על ידי המדינה, על האדמות האלה.

3. פיצויים לקרבנות הלחימה.

4. שחרור רוב האסירים הפוליטיים של FARC.

5. תוכניות פיוס וחיברות מחדש של הלוחמים (ובמיוחד הלוחמות) לחברה הכללית, הכוללת תמיכה כלכלית בלוחמים לשעבר בעת המעבר שלהם לחיים אזרחיים (סעיף זה זכה לביקורת רבה בציבור).

6. מאבק בסחר הסמים ומעבר לחקלאות שמספקת את המזון לחקלאים עצמם.

כל אחת מהנקודות הללו קריטית ורגישה, ורובן אמורות היו להתממש במהלך תקופה בת 7 עד 20 שנים. ועדה משותפת שאחראית על אישרור ויישום ההסכם אמורה הייתה לקום למשך כל 20 השנים הקרובות. לפי ההסכם הוועדה אחראית גם לתהליך שיעברו המערכות הסוציאליות ומערכות החינוך שמימנה FARC וניהלו התנועות החברתיות בכל אזור ואזור שבשליטתה; ההסכמה היא שמערכות אלה יוסיפו לפעול, עתה במימון המדינה כמובן, אך ינוהלו עדיין על ידי התושבים עצמם, בפיקוח של תתי-ועדות הנובעות מוועדת היישום של ההסכמים, ובהן ישבו חברי התנועה החברתית יחד עם נציגי הממשלה. תפקיד הוועדה להגן על העצמאות והאוטונומיה בתוכניות הלימודים, אך גם להתאימן לרמה הכללית מבחינת דרישות לימודיות.

באזורים שהיו אזורי החיכוך הקבועים של הממשלה ושל FARC התקיים שלטון צבאי ישיר, ולא היו מערכות סוציאליות ומערכות חינוך כלל. באזורים אלה ההסכם מתווה את הדרך להקמת שרותים סוציאליים, תשתיות וחינוך – ממש מאפס.

הגרילה של הימין מחכה בפינה

אם היה ההסכם מאושרר במשאל העם, היו נותרים רק עוד שניים-שלושה ארגוני גרילה שמאליים פעילים ועוד מספר דומה של ארגוני פרה-מיליטרס ימנים, שמוסיפים להלחם. הארגונים האחרים משמאל נמצאים גם הם במו"מ עם הממשלה, וניתן להניח שרובם יגיעו להסכמות בעקבות הסכם השלום עם FARC. ארגוני הימין, לעומת זאת, לא נמצאים במו"מ עם הממשלה, ואת התנגדותם הם מוסיפים לבטא בדרכים אלימות: ימים ספורים לפני הגעתי לבוגוטה התפוצצה בעיר מכונית תופת, ובסך הכל מרגע שהגיעו לוחמי הגרילה להסכמות עם הממשלה ועד החתימה נהרגו בידי הימין כ-15 קולומביאנים התומכים בהסכם.

מצד שני, ארגוני הימין נמצאים בקשרים הדוקים וקרובים לממשלה, שאולי לא צריכה הסכם כדי לרסן אותם. שורה של אנשי צבא קולומביאנים הועמדו לדין בשנים האחרונות משהוכחה מעורבותם הישירה בפיקוד, חיזוק וחימוש ארגוני הפרה-מיליטרס של הימין, ועומק שיתוף הפעולה של הצבא עם הארגונים הללו מצוי עדיין תחת חסיון, כאשר עולה דרישה הולכת וגוברת בציבור לחשוף אותו, וזו נענית בשלילה.

> 24 אלף אסירים שובתים בארה"ב:לשים סוף לעבדות בבתי הכלא

פעילים מדמים את משאל העם וקוראים להצביע בעד הסכם השלום, אתמול, קולומביה (Andrés Gómez Tarazona CC BY-NC-ND 2.0)

פעילים מדמים את משאל העם וקוראים להצביע בעד הסכם השלום, אתמול, קולומביה (Andrés Gómez Tarazona CC BY-NC-ND 2.0)

יש סיכון משמעותי שגם לאחר חתימה ואשרור של הסכם שלום עתידי יוסיפו ארגוני הימין להרוג באויביהם הישנים מהשמאל, אולי תוך נסיונות להשתלט על האזורים בהם שלטו ובעיקר על האדמות החקלאיות עליהן הגנו ועל הקוקאין המגודל בהן. במצב כזה, אם המדינה לא תזדרז להתערב ולהנחית מכה ניצחת על ארגוני הימין, יש סיכון שלוחמי הגרילה משמאל לא יוכלו להתפרק מנשקם ולהפקיר עצמם בידי ארגוני הימין הרצחניים, או שכן יתפרקו – והימין ישתלט על אזורי ההשפעה הוותיקים של השמאל וימרר את חיי היושבים בהם.

שאלת המאבק בסחר בסמים העסיקה כמעט את כל מי שדיברתי איתו בשבועיים שלי בקולומביה. לא ברור כיצד תצליח הממשלה לתת לאיכרים אלטרנטיבה משתלמת שתצדיק את הוויתור על גידול הסמים, וכיצד תצליח להרחיק את כל המיליציות השונות המתפרנסות מעסקי הקוקאין של קולומביה. רבים אומרים בפה מלא שלגליזציה יכולה הייתה להיות הפתרון המושלם למצבה של קולומביה – החקלאים היו מוסיפים לגדל את הגידולים עתירי הרווח, אך לא היה צורך עוד במיליציות שיגנו עליהם ויקחו את רווחיהם, כי הם יהיו מוגנים על ידי המשטרה ישירות, ויעשו את עסקיהם לאור יום וללא צורך בארגוני פשע וחמושים.

אולם לגליזציה כזו משמעותה סוף ליחסים בין קולומביה לארה"ב. ארה"ב משקיעה ממון רב במאבק בסחר הסמים בקולומביה, וכל תמיכתה בהסכם השלום ובממשלה הקולומביאנית מותנית בעניין המאבק בסמים. תוכניות התמיכה של ארה"ב בקולומביה בעשור האחרון נועדו כולן למאבק בסמים, אך הכסף הלך בפועל לחיזוק ארגוני הפרה-מיליטרס, כלומר לחיזוק מיליציות סוחרי הסמים מצד אחד על חשבון המיליציות מן הצד השני. הקולומביאנים עייפים מהמלחמה הזו, ורבים חוששים שגם אם FARC ייצאו מהתמונה – האלימות לא תפחת כל עוד שגידול הקוקאין יהיה אסור בחוק.

המתנגדים להסכם

האווירה בקולומביה לקראת ההסכם הייתה מלאה בוויכוחים בפוליטיים מרים. דוכנים הקוראים להצביע בעד ההסכם עומדים בכל פינה, מאמרים הקוראים נגד ההסכם מתפרסמים בעיתונים, הכנסיות יוצאות כולן בהכרזות, מי בעד ומי נגד (הרוב נגד), ולי כישראלית היה מרתק לשמוע את הדיונים.

באופן לא מפתיע ולא שונה מאשר אצלנו, שטיפת המוח חמורה ומורגשת בכל שיחה. אנשים שאינם נמנים על השמאל רואים ב-FARC קבוצה של טרוריסטים רצחניים, וזועמים על ההסכם בטענה שיש להעניש את אנשי FARC, ולא לתת להם חנינות מהכלא ותמיכה כלכלית. האשמות על כך שהם אינם נוצרים טובים, אינם אנשים מאמינים, ולכן אסור לסמוך עליהם, נשמעות בכל פינה.

הקולומביאנים שאינם פעילים פוליטיים איתם דיברתי הופתעו גם הם לשמוע ממני, הישראלית, על המערכות הסוציאליות ומערכות החינוך שהקימה FARC, ושוב ושוב נשמע החשש שמתחת לפני הדברים: חשש שהארגון ינצח בבחירות ויהפוך את קולומביה למדינה סוציאליסטית. ההתרסקות המהירה של ונצואלה השכנה, שכיכבה בכותרות כמה שנים בימי צ'אבס ועם מותו הפכה להיות מדינה קורסת תחת שחיתות ופשע, מובאת שוב ושוב כדוגמא למה שיקרה לקולומביה בימי הלגיטימציה של FARC.

הסקרים צפו במקור תמיכה של כ-70 אחוז מהאזרחים בהסכם השלום. עם זאת, בדיוק למקרים כמו עכשיו עם דחיית ההסכם, הממשלה הכינה כמה תוכניות נוספות לגיבוי, והצדדים כנראה יחזרו למו"מ וינסו לייצר הסכם נוסף. מרשים לראות איך נשיא קולומביה הלך נגד הרוח הפופולרית בקרב רוב העם שתחת שליטתו, רוח של שנאה ופחד כלפי לוחמי FARC, והתעקש לכונן הסכם שלום. הלוואי עלינו.

נועה לוי היא עורכת דין בוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, חברת תנד"י וחברת המזכירות הארצית של חד"ש

> הפלסטינים לא צריכים להיות חלק מהנצחת השקר על פרס

כינוס הקונפדרציה העולמית של נשים דמוקרטיות לתמיכה בהסכם השלום שהנשים היו שותפות בעיצובו. בוגוטה, קולומביה (נועה לוי)

כינוס הקונפדרציה העולמית של נשים דמוקרטיות לתמיכה בהסכם השלום שהנשים היו שותפות בעיצובו. בוגוטה, קולומביה (נועה לוי)

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf