newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הרדיפה עושה לתרבות הפלסטינית רק טוב

מחמוד דרוויש לא זכה אף פעם לחשיפה כל כך רחבה בעברית. ומתי לאחרונה שר משורר מזרחי יחד עם ראפר פלסטיני מלוד על במה אחת? במקום פחד, האמנים הפלסטינים מרימים ראש מול הרדיפה של מירי רגב וממשלת הימין, לא סותמים את הפה, ולא מפחדים גם ליצור שותפויות חדשות

מאת:

אני חושבת שמירי רגב היא הדבר הכי טוב שקרה לתרבות הפלסטינית מאז תקומתה של המדינה הזאת. נקודה.

אני בדרך כלל לא כותבת על המאבק המזרחי ועל מה שרגב עושה לו לדעתי, למרות שהוא קרוב אלי תודעתית. אבל בעיני היא מסרסת אותו ומתפקדת בעיקר כשליחה של נתניהו אשר משתמש בה כעצם עסיסית נודפת ריחות של שנאה והפחדה שנזרקה לחצר האחורית של החברה הישראלית, שם המאבק המזרחי התחיל לצבור כוח. השרה רגב עושה את העבודה המושלמת, היא מורידה מכתפי "המנהיג" את עול הגזענות והדיכוי ומרחיקה את הרעשים שהשיח המזרחי משדר מדי פעם.

בתור פלסטינית ואזרחית שחולקת את המרחב הזה עם ערבים יהודים (או יהודים ערבים) קטונתי מלשפוט את מעלליה של שרת התרבות ביחס למאבק המזרחי. רק ימים יגידו מה יעלה בגורלו לאחר עידן רגב ואייל גולן. אבל באשר לתרבות שלי כערבייה פלסטינית, אם תחשבו לרגע על התוצאות של שיטתה של רגב לניהול חיי התרבות, הממלכתיים לפחות, אני משוכנעת שלא היינו במקום טוב יותר מעולם.

המשורר מחמוד דרוויש לא היה חולם על חשיפה כזאת מסחררת ומקיפה לשירים שלו בעברית. לא שהיה צריך כמובן, אבל הדיון סביב הספרות והשירה שלו מעולם לא היה רחב כל כך. וזו אולי ההזדמנות גם לבשר לכבוד השרה שמחמוד דרוויש אינו בין החיים כבר שמונה שנים, ולכן אי אפשר להורות לו לשנות את השירים ולאיים עליו בשלילת תקציבים.

מתי זכה שחקן פלסטיני בפרס ישראלי לאחרונה ולא התבייש בכך? מתי משורר מזרחי שר עם ראפר מלוד על במה אחת? האם אתם זוכרים טקס ששודר בשידור חי ובמהלכו שחקנית כמו רובא בלאל המדהימה עלתה לבמה והקדישה את פרס אופיר המוזהב שלה לנשות 36 הכפרים הבלתי מוכרים בנגב?

העוצמות האלו מכניסות את רגב למצוקה של ממש. עד כדי כך ששרת תרבות לחצה על עירייה לבטל הופעה של זמר ערבי בפסטיבל ערבי-יהודי. זה קורה באמת.

> כאמא פלסטינית אני דורשת: נתניהו, תתנצל!

מירי רגב יצאה מהאולם בדרמטיות. תאמר נפאר ויוסי צברי בטקס פרסי אופיר (יותם רונן/אקטיבסטילס)

מירי רגב יצאה מהאולם בדרמטיות. תאמר נפאר ויוסי צברי בטקס פרסי אופיר (יותם רונן/אקטיבסטילס)

מלחמת הטריטוריה בתודעה הציבורית שלנו החלה מזמן. אחרי ההכרעה הצבאית, באו שנות הממשל הצבאי בשנות החמישים. בשנות השבעים תמו עידן השב״כ והשליטה בחינוך הערבי והישראלזציה הכוחנית. רק בשנות השמונים התחלנו לצאת קצת מהטראומה של הנכבה, אבל עדיין התרבות הפלסטינית התקיימה במחתרת, וערבים שהעזו לעסוק באמנות בחרו להתמודד בעיקר עם סוגיות חברתיות בעלות ניחוח פוליטי עדין.

בשנות התשעים העליזות של הסכמי השלום העזו אמנים פלסטינים להתקרב יותר ולעבוד יחד ולחוד עם יהודים. אבל המרחק תמיד נשמר, ויוצרים ישראלים שלטו כמעט בכל אספקט של היצירה גם אם הוגדרה כמשותפת וגם אם הם היו שמאלנים גדולים. רק בשנות האלפיים התחיל לבצבץ לו דור חדש, מגובש ובעל עמוד שדרה לאומי פלסטיני. דור שמדבר עברית רהוטה אבל לא נחשד אוטומטית כבוגד או כמשרת את אדוניו.

אבל בעידן רגב כל הטנגו הזה בין אמנים ערבים למדינת ישראל מקבל קצב של דבקה קצבית בחתונה ערבית אסלית. כולם ללא יוצא מן הכלל מעלים הילוך: פלסטינים, מזרחים, אשכנזים, משמאל ומימין.

ודווקא מול קמפיין הרדיפה הכוחני של שרת התרבות יוצא הנרטיב הפלסטיני כשידו על העליונה.

בסוף המחזה על חייה יכנס לסל התרבות. השרה מירי רגב (יותם רונן/אקטיבסטילס)

בסוף המחזה על חייה יכנס לסל התרבות. השרה מירי רגב (יותם רונן/אקטיבסטילס)

מצד אחד היוצרים והאמנים הערבים שעברו תהליך מהפכני ומרתק כדי להגיע למקום האיתן והחזק, שמגדיר את עצמו כפלסטיני גאה בעולם התרבות בישראל רווית השנאה והגזענות הגלויה והשקופה. ייסוריהם ארוכי השנים של שחקנים מוכשרים במיוחד כמו מוחמד בכרי ומכרם ח'ורי וסלים דאו וסלואה נקרה הולידו לנו דור משובח של יוצרים ביניהם אפשר למנות את האני אבו סעד, איבתסאם מראענה, סאלח בכרי, אמל מורקוס ,תאמר נפאר ועוד. מירי רגב פשוט דפקה חזק מדי על הארון, ולא השאירה לאמנים פלסטינים חזקים ויהודים רבים שהנרטיב הציוני חונק אותם שנים רבות, מנוס מלבד להתעורר ולצאת מהמחשכים לאוויר העולם.

ולא רק לצאת מהארון מההשתקה, אלם גם לשתף פעולה יחד. כן, שותפות ערבית-יהודית ביצירה בתחום התרבות הפכה לא רק ללגיטימית אלא לכלי חשוב למאבק הפוליטי. בעוד לפני שנים לא רבות שותפויות כאלה זכו לביקורת קשה מצד החברה הערבית – בשל החשד התמידי מסוג של משת"פיות, מהתחושה של ניצול יחסי רוב-מיעוט, ומהחשש מהצגה מעוותת של הפלסטיני בתרבות הישראלית והנצחה של הנחיתות הלאומית ביצירות – השיח הזה היום כמעט ולא נשמע.

מצד שני, הרדיפה של ממשלת הימין חצתה את גבולות האמנים הפלסטינים. והדיכוי שחווים אנשי תרבות יהודים – ספק שמאלנים ספק פעילי זכויות אדם, או סתם כאלה שחושבים שמצב התרבות אינו מנבא טובות – האיץ באנשי הרוח שהבינו הרבה יותר מהר מאזרחים אחרים לאן נושבת הרוח, והיו חייבים לנקוט עמדה סופסוף.

תחשבו לרגע על משוררת פלסטינית אנונימית בתחילת דרכה כמו דארין טאטור. מה הסיכוי שחבורה משובחת של משוררים ויוצרים יהודים יצאו בפומבי להגנתה בדרישה ברורה לשחרר אותה כי היא כתבה "שיר בפייסבוק"? כמעט אפס הייתי אומרת לפני כמה שנים. אבל היום עם המתקפה חסרת הגבולות על סופרים וספרים, משוררים ושירים, קולנוענים וסרטים, זמרים והופעות וכל קול אחר שנשמע  – זה קרה. וטוב שכך.

אם אנשי התרבות לא יקומו ויעשו מעשה נועז, סוג של אינתיפאדה תרבותית, מהר מאד הם עלולים למצוא את עצמם מחברים מחזה, שיכנס מיד כחובה בסל התרבות, ובמרכזו דמותה של צעירה מזרחית מהפריפריה שהפכה להיות שרת תרבות במדינת הציונים. לגיבורה יקראו ״גילי שגב״. לגמרי במקרה.

> איך הפסקתי לפחד ועשיתי לייק לע'סאן כנפאני

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן

משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf