newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

למרות שהמאבק נגד הופעת 'הבימה' בחברון נדון לכישלון, הוא חיוני מאין כמותו

בעקבות שני פוסטים שכתבתי נגד ההופעה המתוכננת של תיאטרון הבימה בקרית ארבע, זכיתי לשלל נאצות ואיומים. את ההופעה הזו כנראה כבר לא נצליח לבטל, אבל במציאות של השתקה ופחד, חובתנו להמשיך ולהזכיר כי לשיתוף הפעולה עם הכיבוש מוכרח להיות מחיר

מאת:

כותב אורח: חיים וייס

ישנו סיפור על אמריקאי שנהג, בימי מלחמת וייטנאם, לעמוד יום יום בשערי הבית הלבן ובידו שלט מחאה כנגד המלחמה. יום אחד פגש בו סנאטור מתומכי המלחמה ושאל בזלזול האם הוא חושב שבמחאתו הוא יוכל לשנות את עמדת הממשל. תשובתו של האיש הייתה: "איני יכול לשנות את עמדת הממשל, במחאתי אני מונע מהמלחמה לשנות אותי".

לאחרונה יותר ויותר נדמה כי עמדתם של רבים בשמאל הישראלי (ואני בכללם) היא כעמדתו של אותו מפגין: תודעת בדידות של יחידים העומדים אל מול אומה שלמה השותקת ומשתנה אל מול עיניהם המשתאות. מעבר לכך קיימת גם ידיעה חריפה וכואבת כי המאבק הגדול, המאבק על סיום הכיבוש, הוא בלתי אפשרי ולפיכך נותרו לנו שולי המאבק, בעיקר האזורים הסימבוליים שלו אותם אנו מזהים (במקרים רבים בטעות) כשייכים לנו, ככאלו שאנו מופקדים עליהם: תרבות, אמנות, ספרות ומשפט.

הבנה זו את מקומו השולי והמוחלש של השמאל הישראלי העוסק בשימור זהותו באה לידי ביטוי באופן בולט במאבק לו אני שותף בימים האחרונים כנגד כוונתו של תיאטרון "הבימה" להעלות את ההצגה "סיפור פשוט" לש"י עגנון בקריית ארבע-חברון. בעיני זהו מאבק שהוא בה בעת חשוב ומהותי, אך גם כזה שחשיבותו נובעת מעצם שוליותו של שיח השמאל בישראל.

> ההכרעה האסטרטגית הניצבת בפני הפלסטינים בישראל

את הופעת הבימה בחברון כבר לא נצליח לבטל, אבל מוכרחים להבהיר שלשיתוף הפעולה עם הכיבוש יהיה מחיר (צילום: תומר ניוברג/פלאש90)

את הופעת הבימה בחברון כבר לא נצליח לבטל, אבל מוכרחים להבהיר שלשיתוף הפעולה עם הכיבוש יהיה מחיר (צילום: תומר ניוברג/פלאש90)

להניח להתנשאות

צריך לומר באופן ברור מאוד: זהו מאבק פנים יהודי שאין לו השפעה של ממש לא על הכיבוש ובוודאי לא על חייהם של מיליוני הפלסטינים החיים תחתיו וכל שכן אין לו השפעה על מצבם האיום של הפלסטינים תושבי חברון שהשאלה האם הבימה תגיע או לא תגיע לקריית ארבע ובאיזה הרכב בדיוק אינה עומדת בדיוק בראש מעיניהם (אני מניח ששאלות של פרנסה, חופש תנועה מעניינות אותם יותר).

בדברים הבאים אני מעוניין לנסות ולנתח מאבק ציבורי כנגד תיאטרון הבימה תוך כדי התרחשותו. צריך לומר ביושר שדי ברור שאת ההופעה עצמה לא ניתן למנוע (אלא אם כן יקרה משהו בלתי צפוי), ולפיכך יש לשאול מדוע בכלל לצאת אליו, מה תכליתו והאם ניתן לסמן או להגדיר הצלחות בדרך להופעה הצפויה.

השאלה הראשונה העולה היא מדוע דווקא נגד הופעה חד פעמית של הבימה ולא, למשל, נגד רשתות מסעדות (ארומה הפועלת במעלה אדומים), סופרמקטים (למשל סניף רמי לוי בצומת הגוש), משרדי ממשלה וגופים ציבוריים ופרטיים רבים הפועלים בשטחים ו"מנרמלים" את הכיבוש מדי יום ביומו. התשובה לכך ככל הנראה נובעת מתפיסה רווחת בשמאל ובימין בישראל לפיה התאטרון – ובוודאי התיאטרון הלאומי – שייך לשמאל ומזוהה עמו. העניין התקשורתי הגדול לו זוכה המאבק נובע מההבנה כי יש כאן מאבק סימבולי בין סמלו הגדול של השמאל, התיאטרון, ובין אחד מסמליו הגדולים של מפעל ההתנחלות, הישוב היהודי בקריית ארבע וחברון. לפיכך הופעה של תיאטרון הבימה היא אקט כניעה סמבולי וכואב במיוחד של השמאל בישראל בפני מפעל ההתנחלות.

בדיוק הנחה זו הובילה כמה כותבים לעמדה, מוטעית בעיני, התומכת בהופעת התיאטרון בקריית ארבע. לדבריהם, כל הצגה מביאה עמה ניחוח של חרות, תרבות, ליברליות וחופש. כך למשל כותבת עילית קארפ בעיתון 'הארץ': "את קולו של השמאל, את קולה של ההומניות, ואת ההתנגדות לכיבוש יש להשמיע לא רק בטרקליני השמאל במרכז הארץ, אלא דווקא באוזניהם של מי שיושבים בהתנחלויות וגם בפריפריות אחרות, ובמלים אחרות, צריך לשכנע את הטועים, כי לשכנע את המשוכנעים זה ממש לא חוכמה".

עמדה זו מניחה כדבר ברור מאליו שהתיאטרון הוא קולה של הליברליות ולפיכך תמיד הוא יקדם ערכים של שלום, שיוויון וחופש. זוהי הנחה נוחה מאוד, אך כמובן בעייתית, ויש בה יותר מניחוח של התנשאות. היא מניחה שרק "אנחנו" מייצרים תיאטרון (למרות ש,יש קבוצות תיאטרון לא מעטות הפועלות בשטחים ומזוהות עם הימין), שתיאטרון מתקיים רק במרחבים ליברליים וחמור מכל – שהיא בהכרח נושאת מסרים "נכונים" אותם ניתן להעביר לתושבי ההתנחלויות והפריפריה הלא כל כך מפותחים.

הפוסט שגרר שלל נאצות ואיומים:

העולם רואה ושומע

לאור זאת עולה ביתר חריפות השאלה מדוע בכלל לצאת למאבקים דון-קישוטיים מעין אלה שנדונו ככל הנראה לכישלון.

אני מעוניין להציע כמה סיבות:

הראשונה היא קבלת במה להשמעת עמדות: המאבק כנגד הבימה הפתח בפנינו במות תקשורתיות רבות בארץ ובעולם (אני התראיינתי אתמול לתשעה גורמי תקשורת מרכזיים בארץ ובחו"ל על הפרשה). אלו במות מרכזיות בהן ניתן להשמיע בצורה ברורה עמדות את עמדות היסוד של השמאל בישראל המתנגד לנוכחות הישראלית מעבר לקו הירוק ולכל פעולה המנרמלת את הכיבוש ומעניקה לו מעמד וכוח.

הסיבה השניה היא שימור זכות המחאה וההתנגדות בתוך שיח ציבורי תוקפני, אלים וגס. בחברה בה יו"ר הקואליציה קורא לשלילת אזרחותו של יו"ר בצלם, חגי אלעד, הרי שעצם ביטויה של מחאה והתנגדות היא מעשה פוליטי מתחייב המנותק משאלת התוצאה. בימים האחרונים, לאחר שפרסמתי בפייסבוק את שני הפוסטים על הופעת הבימה שעוררו (יחד עם פרסום מקביל של ענת מטר) את הדיון הציבורי, נחשפנו אני ומשפחתי למבול של נאצות, קללות וגידופים שעיקר תכליתם היא הטלת טרור והשתקה. משום כך, עצם השמעת הקול, עצם הצבת עמדה מתנגדת לשיח ההופך פוליטי אלים ומסתגר היא מטרה ראויה.

ואולי המטרה החשובה מכל היא ערעור מעמדם של מוסדות תרבות ישראלים המשתפים פעולה עם הכיבוש. דווקא משום שיש לגופי תרבות דימוי שמאלי, של גופים בהם זוהמת הכיבוש לא דבקה, הרי שחשיפת האמת, בעיקר בתקשורת הבינלאומית, תוביל לצעדי מחאה כנגדם בבימות תרבותיות בינלאומיות ואולי (וזה בגדר אולי גדול) הדבר יגרום להם להסס בפעם הבאה ולדעת כי שיתוף פעולה עם הכובש יוביל לפגיעה במעמדם בבימות בינלאומיות חשובות.   

ד"ר חיים וייס הוא מרצה לספרות חז"ל.

> סיום הכיבוש הוא באמת איום על ישראל 

 

 

 

 

 

 

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן

משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf