זה בדיוק ההפסד שהשמאל האמריקאי היה צריך

מכירים את זה שאתם קמים ממקום מסוים ורוצים להגיע לאנשהו, נגיד מהרכב למדרכה השניה, או מהספה למטבח, ומשהו קורה באמצע – משהו משתבש. משהו כמו מהמורה קטנה, או צעצוע של ילד, ואתם מועדים לרגע, אבל הדבר הזה רק גורם לכם להתרכז יותר, אולי להתעצבן קצת, ואז אתם הולכים לאן שאתם רוצים ביתר כוונה? זה מה שקרה בבחירות האלה לכוחות הקדמה והחופש בארה"ב. כי בתכלס, לאמיתו של דבר – ההפסד הזה הוא בדיוק מה שהשמאל הדמוקרטי בארה"ב היה צריך.

בדיוק מה שהיה צריך דור המילניום, שגדל שתקופה שבה זה מובן מאליו שהאג'נדה הפרוגרסיבית מובילה ומנצחת. בהוליווד, בבית הלבן של אובאמה, בעיתונות, ברחוב, ביחסי העבודה. הליברליזם צעד קדימה בגאון. בדיוק מה שהיו צריכים ילדי האייפון והטינדר, שהמאבקים של הוריהם וסביהם למען אמריקה צודקת יותר ולוחמנית פחות נשמעים להם כמו חלום רחוק, או שיעור היסטוריה לא מאוד רלבנטי.

בא דונלד טראמפ והזכיר להם: זה מאוד רלבנטי. יום אחד אולי יגיע היום שבו זה יהיה מובן מאליו לכולם שלא מעליבים ומשפילים ומטרידים ופוגעים, אבל היום הזה ממש עוד לא פה.

> רשימת המשימות לשמאל האמריקאי ביום שאחרי

המאבק לשמירה על הכבוד האנושי רחוק מסיום

כי אם בוחנים את זה לעומק, זוהי מהות מאבקי זכויות האדם של מחצית המאה האחרונה (וקצת יותר). המאבק לראות בשחורים בני אדם; המאבק לראות בוייטנאמים בני אדם; המאבק לראות בנשים בני אדם; המאבק לראות בגייז ובמוסלמים בני אדם.

הומניזציה של כל, אבל כל השותפות והשותפים בחברה היא תנאי ראשון במעלה לחברה שעובדת בשותפות ובחכמה לפתור את הבעיות שלה. ואמריקה הצליח להתקדם בקו הזה עקב בצד אגודל במשך 150 שנה, מאז סיום העבדות. צעד צעד, במסע ארוך ומייסר אבל עם כיוון ברור, יותר ויותר בני אנוש על אדמת ארצות הברית קיבלו לגיטימיות.

בא דונלד טראמפ והראה שזה לא חד כיווני ולא רצוף בהכרח.

הנצחון שלו הוא מכה איומה לזכויות נשים. הלגיטימציה של ההטרדה המינית, כולל האלימה והבוטה, מעולם לא נעשתה באופן פומבי ומוצהר יותר, עם מסע ישיר אל המשרה הרמה בעולם. ההשפעה של הלגיטימציה הזו על מעגלים רחבים ביותר של גברים בעמדות כוח, ועל הפסיכולוגיה של נשים במקומות עבודה ובמרחב הציבורי בכלל, עוד תתברר בתקופה הקרובה. תדמיתית, האוטונומיה הנשית על הגוף הנשי ספגה פגיעה קשה ומעליבה.

הנצחון שלו הוא מכה איומה לזכויות מיעוטים. אם היו מקרים שזעזעו את המצפון האזרחי של אמריקה בשנים האחרונות אל היו מקרי ירי בצעירים שחורים, וההפגנות, ולעיתים המהומות, שפרצו בעקבות המקרים האלה. אבל זה היה כשהיה נשיא שחור בבית הלבן, וכשהנושא הגזעי, מהצד הנכון שלו, היה כמעט תמיד על הפרק.

כמה יהסס שוטר לבן (או שחור, זה לא משנה) לירות במפגין שחור בזמן שמאכלס את הבית הלבן איש שהוא פרסומת מהלכת לקו קלקס קלאן? שבשורות התומכים שלו, ובשורות הפרזנטורים של המפלגה שלו אפשר למצוא אנשים שחורים רק עם פינצטה בעלת עינית לייזר?

ומה תהיה תגובת הרחוב השחור, או המוני הצעירים השחורים של שיקגו, לירי לא מוצדק של שוטרים בשחורים, ונניח במקרה שבו בחשבון הפייסבוק של כמה מאותם שוטרים תימצא תמיכה גבולית בעקרונות ארגונים ניאו-נאציים כמו "האחווה הארית"?

> בכל זאת קצת אופטימיות אחרי נצחון טראמפ

הנצחון שלו הוא מכה איומה לכוחות המתונים בעולם. זה לא משנה אם אתה ליברל ברוסיה, פעיל לזכויות שחורים בדרום אפריקה, פלסטיני השואף לסיים את הכיבוש בדרכי שלום, איש ממשל סיני המעוניין במערכת יחסים שפויה ומאוזנת יותר עם ארה"ב, מהגר מוסלמי באירופה שרוצה חיים נורמליים וכבוד, פעיל פיוס פנימי באחד ממדינות אפריקה או חבר בכוח שמירת השלום של האו"ם באחד מאזורי הסכסוך בעולם – דונלד טראמפ לא חבר שלך. והוא לא בעדך. קשה להגיד בעד מה או מי הוא כן, אבל די ברור שדיפלומטיה וחיוכים עבורו זה לחלשלושים רכרוכיים כמו אובמה, ושהוא טיפוס של התפרצויות פתאומיות ולא של מאמץ סבלני וממושך הדרוש לפתרון כל בעיה מורכבת עלי אדמות.

נצחונו של טראמפ, בקצרה, הוא יום חגם של הדיקטטורים ויצרני הנשק, לא של נשים עושות שלום איפשהו בעולם.

והנצחון שלו הוא גם מכה איומה לתדמית של אמריקה כבת ברית, או יריבה, שניתן לצפות את המהלכים שלה ולסמוך עליה. אמריקה של טראמפ היא כבר לא מתווכת הוגנת ויציבה (יותר או פחות, או הרבה פחות), אלא הצגה של איש אחד שאף אחד לא באמת יכול לצפות, אבל הוא נורא מחובר להצגה של מאצ'ו, כמו הרבה גברים מאוימים ומפוחדים. כמו הגברים שהעניקו לו את הנצחון.

הפגנות הנגד כבר התחילו

המגמה הזו רק תתעצם. השמאל האמריקאי, הצעירים האמריקאים הליברליים, לא ירשו לעצמם ולא ירשו למדינה שלהם לחזור אחורה בזמן לעידן מדיר ושוביניסטי. כל חייהם הם הסתכלו בעיניים פעורות על סיפורי הדורות הקודמים, שנלחמו למען החירות והשוויון – בשנות השישים הסוערות, בקמפוסים של ברקלי, בפריז, בכיכר טיין-אן-מן, מול חומת ברלין הנופלת.

בקרב הצעירים האלה נרשם רוב ברור להילרי קלינטון. אלפים מהצעירים האלה הם גם מי שיוצאים עכשיו לרחובות ומפגינים נגד טראמפ ומתחילים לדבר על התנגדות ועל היום שאחרי.

אסור להמר ואף אחד לא יכול לחזות את העתיד, והכל עוד יכול לקרות, כולל תרחיש שטראמפ בכלל לא שורד, תדמיתית או אחרת, את פרק הזמן עד ההשבעה. אבל השכל הישר והבטן אומרים שצפויים ימים מאתגרים מאוד לכוחות הליברליים בארה"ב ובעולם.

את הרכבת לא ניתן לעצור

אי אפשר להחזיר את האמריקאים בני העשרים של ימינו לשנאת מיעוטים וגייז. אי אפשר להחזיר אותם לראות בנשים מפגע ומטרד. במובן הזה, לדעתי, ייתכן מאוד שדונלד טראמפ הוא שירת הברבור של אמריקה הישנה, של "מד מן" והמלחמה הבין גושית ודטרויט כבירת תעשיית הרכב של העולם.

אבל הימים האלה חלפו לבלי שוב. ההיסטוריה זורמת בכיוון אחד, והתקלה הזו ששמה דונלד טראמפ תהיה דלק על גלגלי המהפכנים הצעירים של המערב, שלא ייתקלו בחייהם בסיבה טובה יותר לצאת למאבק על דמותה של מדינתם, ועל הנתיב העתידי שתיקח התרבות שלהם, וייקח העולם.

> הבחירה בטראמפ והמסר לנשים