newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

למה הצטרפתי לתא החרדי במפלגת העבודה?

השבוע התקיים הכינוס הראשון של התא החרדי במפלגת העבודה. גברים עבדקנים ונשים חרדיות דיברו על צדק חברתי, סיוע לחלשים בחברה וקואליציות מיעוטים. ואני הבנתי שהצלחתי לסלוח לעמיר פרץ

מאת:

כותב אורח: שלמה ליבר

אני רוצה לחזור 11 שנים (בדיוק) לאחור ולספר את הסיפור שלי עם מפלגת העבודה, שהוא אולי הסיפור של החרדי (החסידי) הראשון במפלגה הסוציאליסטית.

נובמבר 2005:

הימים הם ימי הבחירות של 2006. עמיר פרץ, המשופם עם המגפון, מביס את הגוליבר שמעון פרס וכובש את מפלגת העבודה. כאברך צעיר המחפש את דרכו ומציץ בין החרכים, לא התחברתי למחנה הימין, ולאו דווקא בגלל הדעות הניציות. התחושה התת-קרקעית שלי אז, נכונה או לא, הייתה שאם הפוליטיקאים החרדים מעדיפים שיתוף פעולה עם מחנה הימין זה בגלל שהם מזהים שאיתם אפשר לעשות יותר "עסקים", כלומר חבר'ה עם פחות ערכים.

נשמתי נשבתה אז בקסמי הסוציאליזם, כמו גם בכיסופים לשלום עם שכנינו. בד בבד, סיפור סינדרלה של ה"פועל" המזרחי שכבש את המפלגה הלבנה נגע אף הוא ללבי. כך מצאתי את עצמי משתתף בעצרות שונות של מפלגת העבודה, נסחף בהתלהבות ובתחושות של רגעים היסטוריים, וזאת למרות הצל הענק של אריאל שרון, שהיה אז בשיא כוחו כשהקים את מפלגת קדימה.

> הבכי הראשון במקרא הוא בכיה של הגר

עמיר פרץ בגבול הצפון אחרי מלחמה לבנון השנייה (חיים אזולאי / פלא90)

תפסנו את זה כבגידה. שר הביטחון עמיר פרץ בגבול הצפון אחרי מלחמה לבנון השנייה (חיים אזולאי / פלא90)

הייתי תופס לי פינה צנועה ככל שניתן באולמות הרועשים והמלאים בפעילים נלהבים, בעודי משקיף על המתרחש בסקרנות. רציתי לגעת במציאות הזאת. אז הייתי לבוש במיטב הבגדים החסידיים, ופאות נאות עיטרו את לחיי, שכוסו בקושי בפלומה של זקנקן דליל. פה ושם ניגשו אלי פעילות חביבות עם גופיות, מכנסיים ולהט פוליטי בעיניים וניסו לקשור עמי שיחה, אולי בניסיון להבין מה לי ולאירוע. אני הסמקתי וגמגמתי כמה מילים במבוכה. בחיי שלא ידעתי כיצד להתמודד עם סיטואציה זרה שכזו.

בסופה של אותה מערכת בחירות הצבעתי לראשונה בחיי – ולא למפלגה חרדית. עד היום אני זוכר את ידי הרועדת בקלפי. שם מאחורי הפרגוד, עיניהם של אבותיי ורבותיי ננעצו בי ללא רחמים, אבל הם איחרו את המועד.

כעבור זמן, בצעד שנתפס כבגידה בתומכיו וכהפניית עורף לערכים ולנושאים שהיו לכאורה קרובים ללבו, עמיר פרץ השתקע בכורסת שר הביטחון. אני, כמו רבים אחרים, נעלבתי ונפגעתי. האמון שלי בפוליטיקה ובפוליטיקאים נפגע קשות. כך מצאתי את עצמי מתרחק מהמפלגה שהייתה קרובה ללבי.

נובמבר 2016: 

הימים הם ימי המהפכה השקטה, אך עמוקה וחודרת, במגזר החרדי. יותר ויותר חרדים חושבים, ולא מסתפקים בהשקפות עולם ארוזות ואטומות. אני מקבל הזמנה במייל לכנס ייסוד התא החרדי במפלגת העבודה והנה אני מרגיש את פעימות לבי מאיצות. "וואו! חרדים במפלגת העבודה!", הרגשתי. עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל.

> רשימת משימות לשמאל האמריקאי ביום שאחרי צוברת מאות אלפי תומכים

עמיר פרץ בכינוס הראשון של התא החרדי במפלגת העבודה (קובי הר צבי, בחדרי חרדים)

עמיר פרץ ולצדו מיכל צ'רנוביצקי ופנינה פויפר, מקימות התא החרדי במפלגת העבודה, בכינוס הראשון של התא, ביום שני האחרון (קובי הר צבי, בחדרי חרדים)

מאז 2005 זרמו מים רבים בירדן: התמימות שלי התחלפה בציניות מפויסת, הדעות הפוליטיות התעמעמו לטובת השקפת עולם פטליסטית שמאמינה יותר באנושות חלשה, כוחנית ומגוחכת, ופחות מאמינה בשינוי המציאות, פחות מאמינה שבאמת ניתן ליצור חברה מתוקנת ופחות מאמינה בשלום עם שכנינו. ובכל זאת התייצבתי שם ביום שני האחרון.

ומה אומר, העיניים התרחבו. לא יכולתי לדמיין מראה כזה לפני עשור. לא צריך היה להאמין בהשקפות השמאל כדי להבחין ולהכיר בכך שהחבר'ה העבדקנים שם נראו רציניים יותר מאחיהם המתפקדים למפלגה המתחרה (תמורת מה…?). התפקדות למפלגה במצוקה כמו מפלגת העבודה בימינו אינה מבטיחה תופינים וכיבודים, אולי ההיפך. וגם אצל אנשי שמאל מהמוטציה החרדית, המבט בעיניים תמיד רציני יותר ונינוח פחות, כמו סמולנים טובים.

עמיר פרץ, שהשתתף באירוע, נראה לי הפעם בוגר יותר, מנוסה יותר, יסודי יותר ואולי גם אמין יותר. נראה לי שסלחתי לו.

על מה דיברו שם? על אחווה וחסד, על צדק חברתי, על סיוע לחלשים בחברה, על ברית בין אנשים שונים ועל קואליציות מיעוטים. מילים גדולות, ומכל מקום שכר שיחה נאה ודאי יש כאן. אה, וגם נשים חרדיות נראו באירוע. כבוד!

גם אם הייתי מנסה לגייס את מלוא הציניות שבי – לא הייתי מצליח להתעלם מהתחושה שמשהו חדש ורענן קורה פה.

שלמה ליבר הוא איש פרסום במגזר החרדי

> בית ברל הפך ממעוז העבודה המאורגנת למעסיק קבלני ונצלני

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf