newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

דילמת האסיר של באסל גטאס

כנינו של אסיר לשעבר אני מכיר היטב את מקומם המרכזי של האסירים בהווייה הפלסטינית. את החקירה של גטאס צריך להשלים באופן הנדרש, מבלי להתכחש לעובדה כי אכן מדובר בסוגיה הומניטרית

מאת:

העובדה שאני נינו של אסיר לשעבר היא תמיד מוקד לשיחות עומק עם סבתא שלי רוקאיה, שתבדל לאריכות ימים. אביה, אל-חאג' אבו דאוד מרעי זכרו לברכה, ריצה עונש מאסר של עשרים שנה בכלא הירדני, בין השנים 1952-1972, אחריו הספיק לחיות עשרים שנים נוספות עד שנפטר בשל מחלה קשה בראשית שנות התשעים של המאה הקודמת. בשנת 1948, ובצל הכאוס שנוצר, ניתק הקשר של אבו דאוד עם משפחתו והוא לא הצליח לחזור לכפר פרדיס. ללא מעמד, ומחוסר כל, את ארבע השנים שלאחר מכן הוא בילה במחטפי הסתננות משטחי הגדה המערבית – שהיו תחת שליטה ירדנית – לשטחי ישראל, על מנת לבקר בסתר את אשתו ושלוש בנותיו הקטנות. בשנת 1952 אבו דאוד לא הסתנן יותר, הוא נעצר על ידי כוחות המשטר הירדני ונגזרו עליו עשרים שנות מאסר.

את החתונה של בתו הבכורה, סבתא רוקאיה, ראה אבו דאוד בעיני דמיונו, בעיקר דרך המכתבים שהיה מעביר בינו לבינה דרך הצלב האדום, שלא לדבר על הלידות של נכדותיו ונכדיו שנולדו עד 1972. סבתא רוקאיה עדיין מחזיקה במכתבים האלה שאבד עליהם הכלח, אך ערכם הרגשי, המשפחתי וההיסטורי לא יסולא בפז. הם שמורים בקפידה בגרסתם המצהיבה בת החצי מאה ואף יותר. כשהסיפורים אודות סבא אבו דאוד נפתחים במפגשים המשפחתיים, כולנו, ילדים ונכדים, אוזנינו נהיות לאפרכסת ועינינו משתאות למראה המכתבים שמתארים בפרטי פרטים את אורח חיי המשפחה מחד, ומנגד את התגובות של סבא אבו דאוד, והכול כתוב בערבית פוסחא (ספרותית) נהדרת ומדויקת; הן תחבירית והן דקדוקית. עשרים שנים. עשרים שנים של התכתבויות, לא טלפון, לא ביקור, לא תמונה. עשרים שנים של זמן מקביל, מזוקק לכתב יד נרגש ומוגבל לכמות השורות המותרת לתיאור כל העולם שמשתנה מסביב, בעוד זמנו של אבו דאוד קופא במקום בין ארבעה קירות, מרחק מאות קילומטרים מהבית.

> הגמגום המביך של איימן עודה בפרשת באסל גטאס

בל"ד רואה לעצמה חובה להיאבק גם למען זכויות האסירים הביטחוניים. פלסטיני מסתכל על תמונות של אסירים התלויות בתוך אוהל מחאה שהוקם בסולידריות עם עצירים מנהליים שובתי רעב, שכם, הגדה המערבית, ה-2 למאי, 2014. (אחמד אל-באז/אקטיבסטילס)

בל"ד רואה לעצמה חובה להיאבק גם למען זכויות האסירים הביטחוניים. פלסטיני מסתכל על תמונות של אסירים התלויות בתוך אוהל מחאה שהוקם בסולידריות עם עצירים מנהליים שובתי רעב, שכם, הגדה המערבית, ה-2 למאי, 2014. (אחמד אל-באז/אקטיבסטילס)

יש ביטחוניים, ויש ביטחוניים

בבתי הסוהר של מדינת ישראל מרצים עונשי מאסר – לתקופות שונות ועל עבירות שונות – אלפי אסירים, נשים וגברים, נוער ובוגרים משני הלאומים העיקריים של יושבי הארץ. סוגיית הביטחוניים הפלסטיניים שבהם הפכה למוקד השיח הציבורי שהתעורר בשבועיים האחרונים עקב הפרשה בה מעורב חבר הכנסת מטעם הרשימה המשותפת, ד"ר באסל גטאס. עם שחרורו למעצר בית, המשיך ח"כ גטאס לטעון כי המעשה נעשה בתום לב ומתוך כוונות הומניטאריות ותו לא. גם אם טענה זו תתברר כנכונה ולא תוכח כל קשירת קשר לביצוע מעשה חבלה, פשע או פגיעה בביטחון המדינה ובטחון אזרחיה, במישרין או בעקיפין, רשויות המדינה עדיין לא יראו אותה בעין יפה, לאור ההגבלות המוטלות על אסירים שהוגדרו כביטחוניים על ידי רשויות המדינה ושב"ס.

מפלגת בל"ד רואה לעצמה חובה להיאבק גם למען זכויות האסירים הביטחוניים, בעיקר אלה של אסירים ביטחוניים פלסטינים אזרחי ישראל, דוגמת וליד דקה שיושב בכלא כבר שלושה עשורים. היעדר השוויון בין אסירים ביטחוניים פלסטינים אזרחי ישראל לבין אסירים ביטחוניים יהודים אזרחי ישראל, הוא אחד הנושאים שהמפלגה מעלה על נס בכל הזדמנות. היחס אותו מקבל או קיבל בעבר אסיר יהודי שביצע עבירות בטחון שכללו רצח של פלסטינים או תכנון פיגועים שונה בתכלית מהיחס אותו מקבל מקבילו הפלסטיני, הן ברמת השפיטה, הן בתנאי הכליאה והן בסיכויי החנינה, גם אם אין לו לפלסטיני ולו טיפת דם אחת על הידיים, וגם אם מניעי העבירות הינם אותם מניעים: לאומניים, דתיים, אידאולוגיים או גזעניים.

דוגמאות בולטות הן של מחתרת בת עין אשר תכננה פיגועים ואף כמעט הצליחה לבצע פיגוע חבלה עם עגלת תופת שהונחה סמוך לבית ספר בשכונת א-טור בירושלים, עמי פופר שרצח שבעה פלסטינים, והמחתרת היהודית שרצחה בשנות השמונים שלושה סטודנטים פלסטינים בירי, פצעה קשות ראשי ערים בגדה וכן גרמה לעיוורונו של חבלן משטרה בעת מילוי תפקידו לפירוק מטען חבלה שהניחו חברי המחתרת במחסן של ראש עיר פלסטיני. מחבלים יהודים מורשעים אלה זכו במרוצת הזמן ליחס של אסיר פלילי שכלל קשר טלפוני יומי, חופשות וביקורים פתוחים, ולפעמים אף יותר מזה, כמו במקרה של המחתרת שזכתה לביקור בחוף הים של נתניה בליווי סוהרים וקצינים בשנת 1985.

הקייטנה של המחתרת היהודית. מתוך עמוד השער של של ידיעות אחרונות 10.5.1985 (באדיבות נעם רותם)

הקייטנה של המחתרת היהודית. מתוך עמוד השער של של ידיעות אחרונות 10.5.1985 (באדיבות נעם רותם)

חזקת החפות, עדיין

אם אכן ד"ר גטאס פעל בתום לב וממניעים הומניטאריים כלשונו, לא קשה להסביר את האמפתיה שהניעה אותו למעשיו. מבלי להתייחס לרקע העבירות שבגינן אסיר בטחוני פלסטיני כלשהו מרצה עונש מאסר כזה או אחר, כאשר איש ציבור, שמייצג אינטרס לאומי, רואה מקרוב את הסבל של אותו אסיר, שנמנעות ממנו זכויות שמקביליו היהודים נהנים מהן, קשה להניח שהוא לא ינסה למצוא דרכים שיקלו ולו במעט את הסבל של אותו אסיר מבני עמו; על אחת כמה וכמה כאשר איש זה הוא חבר כנסת, על אף שהדבר כרוך במחיר של הפרת תקנות, הפרה שעלולה לסבך אותו בצרות.

בין אם ביודעין ובין אם לאו, ח"כ גטאס העלה לקדמת הבמה של השיח הציבורי את נושא זכויות האסירים, ועל אף שעורר מחלוקת רבה בקרב הפלסטינים מחד, ואיבה מקיר לקיר בקרב נבחרי הציבור בכנסת ובממשלה מאידך, חשוב עדיין להמתין למיצוי כל הליכי החקירה, במיוחד בצל העובדה שד"ר גטאס הסכים להסרת חסינותו הפרלמנטרית לשם שיתוף פעולה מלא עם חוקריו. חזקת החפות עודנה עומדת לרשותו של חבר הכנסת גטאס, כל עוד הוא לא הורשע.

בעידן בו מבזקי החדשות והבמות הוירטואליות הם דברים שבזמין, קל מאוד לחרוץ גורלות של אנשים, קל מאוד לבצע דמוניזציה וקל עוד יותר לבצע רצח אופי לאנשים תוך הבעת עמדה פופוליסטית ולא בהכרח מנומקת, שתסחף אחריה רבבות אל מקומות שבהן המוסר מאבד כל צלם. אין ספק שכל מי שהיה מעורב בנטילת חיים, ולא משנה מוצאו מהו, חייב לתת את הדין. אין הצדקה לאלימות מכל סוג, מכל צד, אין הצדקה לנטילת חיים, אין הצדקה שבמדינת חוק יילקח החוק לידיים, במיוחד במדינה שמגדירה את עצמה כדמוקרטית, כמדינת חוק.

אין לי ספק שמרבית יושבי הארץ משני הלאומים, דוגלים בחיי שלום, שלווה ורוגע, חיים של צדק ושוויון זכויות ללא הבדל גזע, מגדר, לאום או דת, ולמקום הזה עלינו לשאוף, יחד, יהודים וערבים.

> כך נראה פלונטר: איך מגיבים להרפתקה של באסל גטאס?

מחוייבות הומניטרית גם לאסירים הביטחוניים. באסל גטאס בדיון על הארכת מעצרו בבית משפט השלום בראשון לציון (אבי דישי/פלאש90)

מחוייבות הומניטרית גם לאסירים הביטחוניים. באסל גטאס בדיון על הארכת מעצרו בבית משפט השלום בראשון לציון (אבי דישי/פלאש90)

 

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf