סכנה: מותו המתקרב של השיח הלאומי הפלסטיני

בתוך שלל הוויכוחים בחברה הפלסטינית סביב מעשהו של באסל גטאס, תגובתו של איימן עודה וחוסר ההתיצבות של שאר הרשימה המשותפת (חוץ ממסעוד גנאיים) מאחורי גטאס, מתחבא לו משהו מדאיג.

בעולם המונחים של כותבים זה נקרא סאבטקסט: אמת או מסר מסוימים המתחבאים בין השורות אך לא מוגשים לצופה/קורא באופן גלוי או שטחי. ואם חופרים עמוק יותר בתוך שלל האמירות שנאמרו על ידי פעילים בחד"ש ואנשי בל"ד, מגלים את תחילת ההיעלמות של שיח פוליטי אחראי הנגזר ממאבקו הלאומי של העם הפלסטיני לשחרור.

וזה, גבירותיי ורבותיי, מדכא לאללה.

כשעודה אומר שהוא נאבק לשוויון זכויות לאסירים פלסטינים רק במסגרת החוק הישראלי, גזעני ככל שיהיה, הסאבטקסט הוא קבלה מוחלטת של האזרחות המותנית שלו ושלנו, והחלפת המאבק הלאומי לזכויות אדם במאבק אזרחי-ישראלי. כשפעילי בל"ד עסוקים בהאדרה אישית ושימת דגש על גטאס עצמו במין פולחן אישיות (רובם ככולם התמקדו בגטאס עצמו וברדיפה נגדו ולא בחשיבות/מוסריות המעשה בהקשר לאומי) המתאים יותר למשטרים טוטאליטריים ערבים ותקיפות אישיות על רקע מפלגתי (עלבונות ו״הבגדה״, מלשון בוגד) נגד עודה ותומכיו – הסאבטקסט הוא מתן בלעדיות לבל״ד על המאבק הלאומי, וניכור של מי שנמצא מחוץ לזרם שלהם או חושב אחרת.

> דילמת האסיר של באסל גטאס

התרומה של כל זה לפיצול ובידול בשורות המאבק עלולה לשמח אך ורק את ישראל. ושאר הרשימה המשותפת? כשאלה מוחזקים באשכיהם (בשאר מרכיבי הרשימה יש רק גברים. מותר לי) על ידי נתניהו והתוכנית הדמיונית והשקרית להעביר מיליארדים לטובת פיתוח החברה הערבית, הם עסוקים בלתכנן מי יקח על זה קרדיט ואיך לא מרגיזים את השליטים בדמוקרטיה היחידה על הפלנטה.

תפקידו המורכב של ראש המחנה

בואו נשים את הדברים על השולחן: לפי אמות המידה של עם הנלחם באפרטהייד, סיוע הומניטרי לאסיר פוליטי (להרחבה סביב המושג, מומלץ לקרוא את נעם רותם) הוא לא "אירוע חמור", כדברי עודה, אלא חשוב וצודק – גם אם המחוקק הישראלי חושב אחרת. הדיון בדבר חוכמתו של המעשה ו/או התועלת שלו אל מול הנזק הוא דיון אחר לגמרי. למרבה האירוניה דיון זה תודלק גם בידי יהודים טובים, בדרך כלל מהמחנה שלא רוצה לראות יהודים וערבים כאויבים, שהחליטו בשמם של הפלסטינים כי המעשה מטופש וניצלו זאת כדי לנגח את המחנה הלאומי הפלסטיני.

לפלסטינים, ורק להם, מותר להתדיין בשאלה האם המעשה חכם או לא. לא לדב חנין. הם בני העם הכבוש, והם אלה שמהם מגיעים האסירים. כשפלסטיני בוחר לסייע לפלסטיני אחר במעצר ללא זכויות אדם בסיסיות, עדיף לו אנשי השמאל הישראלים ישבו בצד ויצביעו על האי חוקיות והאי מוסריות של מנגנון הכליאה הישראלי, ולא יחלקו ציונים לנבחר ציבור פלסטיני ש"סרח" לפי דעתם הפריבילגית. אגב, אותו אסיר אליו הועברו טלפונים, לכאורה, הוא פלסטיני אזרח המדינה. קל להתעלם מכך ומהאחריות הברורה של נבחרי ציבור ערבים לרווחתו כדי לנגח פלסטיני מהמחנה הלאומי, נכון?

בחזרה לפלסטינים. לעודה מותר לראות עצמו, כמנהיג חד"ש, כדואג לרווחתם האזרחית של ערביי 48׳ בלבד לפי תפיסת עולמו הסוציאלית (המהולה מעט בקומוניזם ותיק וטוב). זו דעתו וזה בסדר גמור. אלא שמה לעשות, הוא נמצא בראש רשימה המאגדת מספר זרמים ואידיאולוגיות. הדבר יוצר ניגוד ברור וקושי גדול לעודה, ומצב לא קל לתמרון בעליל. אלא שבתוך המורכבות הזו, אסור לו לשכוח את אחריותו לתחזוק השיח הלאומי הפלסטיני.

אלא שכאשר עודה מתראיין לעיתונאית ישראלית גזענית (דנה וייס) ומגנה את מעשהו של גטאס, ומדבריו ניתן להבין כי הוא מדבר כראש חד"ש בלבד ולא כראש המשותפת, הוא מבצע מעשה חסר אחריות כלפי שאר הציבור – הוא מעמיד את כל הפלסטינים אזרחי המדינה באותו מקום יחד איתו, ככאלה השואפים לרווחה כלכלית ואזרחית בלבד, ולעזאזל עם השיח הפוליטי הלאומי והשייכות שלנו לשאר העם הפלסטיני או לאסירים שלנו. זאת ועוד, הוא גם עוזר לממסד הישראלי, על שלל חוקי האפרטהייד שלו, לשרטט עבור הציבור הערבי את גבולות האסור והמותר. זהו לא תפקידו. כמנהיג הרשימה המשותפת, תפקידו בראש ובראשונה להגן על כל הרשימות תחתיו. הוא לא צריך להכיל את כל דעותיהם, אבל אסור לו לזרוק תוך כדי ריאיון את מי שמנסה לשמר את השיח הלאומי אל האשפתות, גם אם אינו מסכים למעשיו.

> לאן נעלם חמאס בנאום של קרי?

ואיך מגיבים אצל חלק מהפעילים בבל"ד? בחוסר אחריות משווע. ניתן להבין את הרצון להתיצב לצד חבר מהזרם הלאומי המצוי במעצר, וכותב שורות אלו הביע תמיכה בגטאס בעצמו, אך התעסקות מוגזמת במחנה שלהם בלבד על ידי פולחן אישיות ותקיפת כל מי שחושב אחרת (כפי שחלק מהם עשה לצערי) מדרדרת את השיח הלאומי למקומות קשים, ואף מאיימים בקבורתו. מותר לבקר בחריפות, אך אסור לתקוף תוך הטחת עלבונות ומיתוג עודה כ"ערבי טוב". הם כנראה שכחו את התיצבותו של עודה לצד חברי בל״ד בעת פרשת אי החזרת הגופות במזרח ירושלים. כשתוקפים, במקום לקדם את המטרה (קידום אג׳נדה לאומית) קוברים אותה תחת אותו רפש ישן של מלחמות בל״ד-חד״ש.

לעצור את הסחף

הציבור הפלסטיני בישראל הוא עוף מוזר ושונה מכל מיעוט אתני אחר בעולם: חלק גדול מדי ממנו צורך את החדשות שלו מאולפני תעמולת הכיבוש בנווה אילן, רוממה או גבעתיים. הציבור הישראלי הכללי ומחנה השמאל בפרט לא רגישים לכך. כששמאלני בעיני עצמו משתף מהגיגיו בפייסבוק לאחר שיחה עם הערבי בעל מאפיית הפיתות הסמוכה למקום מגוריו המתנגד למעשה גטאס (למשל), בחגיגיות של מי שהמציא הרגע את הגלגל, הוא מפספס את הטרגדיה שבעניין. לעתים, לאותו ציבור אין יכולת מספקת לעצב תודעה פוליטית, לאומית ומשותפת, מפותחת מספיק כדי לגלות בגרות ועניין באסיריו ושאר עניינים בעלי חשיבות לאומית.

וכאן נכנסת ההנהגה הפלסטינית לתמונה. היא זו האמורה להתיצב ללא סייג, בכל מקום ומול כל דנה וייס כלשהי, אל מול נסיונות הדמוניזציה והדה לגיטימציה נגד הפלסטינים – בראש ובראשונה כדי למנוע סחף תודעתי מסוכן של ערבים חסרי יכולת לפתח מודעות פוליטית מספיק פרוגרסיבית, אל עבר האג׳נדה הציונית-ישראלית, או לעמדה פחות מספקת בהקשר למאבק הלאומי. דבר זה קורה מתוקף היותם אזרחים של שלטון הדואג להשאירם במרדף תמידי אחר פת לחמם.

כדי לדאוג לשימורו של השיח הפוליטי הלאומי, על חד״ש ובל״ד, אלה המגנים ואלה התוקפים, להבין את חומרת הידרדרות השיח הפוליטי ואת חלקן בעניין – לשים את המחלוקות בצד, לחדול מגינויים כדי לרצות את הרחוב הישראלי או מתקיפות אישיות, ולהבין כי לשיח הפוליטי הלאומי הפלסטיני של אזרחי המדינה אסור למות. אחרת כולנו נמשיך לשקוע בדיכאון עמוק בעוד הממסד הישראלי ופעילי שמאל בעיני עצמם מחככים ידיהם בהנאה.

> גרוסמן, עוז ואבנרי: הימין הפנאטי והשמאל הקיצוני מאיימים על ישראל