הוועדה לפיוס בין מערכת בריאות הנפש למטופליה

כותבת אורחת: מיכל בסן.

את הרשימה הבאה אני רוצה לפתוח בנימה אישית: אני לא חשה בנוח מול פסיכיאטרים. הגם שבניגוד, אולי, למטופלות ומטופלים אחרים, תמיד היה לי קשר טוב עם הפסיכיאטרים (ובעיקר הפסיכיאטריות) שטיפלו בי, תמיד רחפה ברקע העובדה שתקשורת בין פסיכיאטר למטופל היא תקשורת היררכית, כזו שבקלות רבה עשויה להדרדר לפטרנליזם, וכך מקשה על שני הצדדים לדבר בגובה העיניים. העובדה שחלק מאתנו, המטופלים, סובלים מטראומה על רקע אשפוז פסיכיאטרי ודאי לא תורמת למצב. לאי נוחות נוספת תחושת איום. נרדפות. פוסט טראומה. המחקרים מדברים בעד עצמם.

ובכל זאת, בין כלל הפסיכיאטרים לבין הפסיכיאטרית הספציפית שנתנה את הוראת הקשירה שלי פעורה תהום עמוקה ושש-עשרה שנים. ממרחק הזמן ברור לי כי המערכת שמאפשרת (לשמחתי: פחות ופחות) קשירת מטופלים לא עושה זאת כתוצאה מקנוניה זדונית. אדרבא: מערך הרעיונות והפרקטיקות שמאחורי נוהל הקשירה הוא סימפטום המעיד על מערכת בעייתית, המדרדרת גם אנשים טובים שכוונותיהם טובות לפעול בצורה מזיקה.

> נתונים חדשים חושפים: המשטרה לא הפיקה לקחים ממותו של יוסף סלמסה

אני מעוניינת לגלוש לרגע, כדי לספר סיפור קצר: מעט אחרי שנחשף סיפור הקשירה המזעזע של "נועה", התפרסמה בקבוצת הפייסבוק "גם אני תומך בזכויות פגועי נפש" ידיעה על פסיכולוג, עובד מערכת בריאות הנפש, שמעביר הרצאות על הנעשה בתוך המחלקה הסגורה. ניסוח ההזמנה (להרצאה) נראה לרבים מאתנו המתמודדים פטרוני, ולאחר מחשבות לא מעטות החלטנו אני וחברה ללכת להרצאה. ההרצאה, כך חשבנו, תשמש לנו הזדמנות להעמיד את הציבור על טעותו ולחשוף את ערוות הממסד הפסיכיאטרי.

באותו יום הכנתי את עצמי לפגוש אדם שרואה בי סוג של קריקטורה. איש מקצוע שמצדיק את אמצעי הכפייה המשמשים את מערכת בריאות הנפש, מפני שעמוק בפנים, הוא לא באמת מסוגל לראות את המטופלים שלו כבני-אדם כמותו. במקום זה, נתקלתי באדם שמתמודד עם הדילמות הלא-פשוטות שמציבה בפניו המערכת הפסיכיאטרית.

ההרצאה ההיא בהחלט לא עברה בשקט. אני והחברה הערנו הערות, תקנו את מה שראינו לנכון ובהחלט היווינו קהל פעיל. ועדיין, בסופו של ערב יצאנו מן ההרצאה עם הזמנה לקיים פגישה אתו, עם פסיכיאטר עמית ועם חברה משותפת, מתמודדת. הדיאלוג שאנחנו מקיימים מאז בהחלט לא משקף את מה שקורה במחלקות: רוב הפסיכיאטרים לא מקיימים שיח ושיג עם המטופלים שלהם. אבל הוא נותן לי תקווה שאפשר ויתכן גם אחרת.

שלום עושים עם אויבים

מאז התפרסם דו"ח "שוברים קשירה" של ארגון "בזכות" ועורר סוג של סערה תקשורתית, לא נעלמו פתאום הקשירות מהמחלקות הפסיכיאטריות. רק מתחילת השבוע למדתי על שלושה מקרי קשירה שהתרחשו לאחרונה בבית החולים שבו אני מאושפזת. באחד המקרים, אכזרי במיוחד, ספרה והראתה לי אשה צעירה כיצד העור סביב פרקי ידיה סובב ונצבט לתוך ציוד הקשירה, ואז הודק והודק, גם כשצרחה והתחננה בכאבים לצוות הסעודי שיניח לה, כי היא שוכבת בלי לזוז

בעקבות דו"ח שוברים קשירה קמה ועדת ממשלה. למרות שרבים מאיתנו המתמודדות והמתמודדים היינו רוצים שוועדה זו תשמש כוועדת חקירה שתחשוף את פשעי הפסיכיאטריה ותטהר את מערכת בריאות הנפש – זו אינה מטרתה.

הוועדה לצמצום הקשירות איננה ומעולם לא תוכננה להיות ועדת חקירה. הוועדה, אם תרצו, היא ועדת פיוס. יושבים בה ראשיה של מערכת שהבינה – מרצון או שלא מרצון – כי הגיעו מים עד נפש. יושבים בה אנשי שלומנו, דוגמת אבי אורן, יו"ר לשמ"ה ומתמודד בעצמו, ושרון פרימור מבזכות, שנאבקת בעוז למען מיגור הקשירות בישראל. וכן, יושבים בה גם פסיכיאטרים, מראשי מערכת בריאות הנפש. אנשים שקרוב לוודאי קשרו מטופלים בעבר ואולי גם גרמו להם לטראומה. "שלום", כפי שאמר יצחק רבין ז"ל, "עושים עם אויבים. לא עם ידידים".

שלום שלפיו "הגבלות (הכוונה היא לקשירות ובידודים גם יחד, מ.ב.) הן לא התערבות רפואית ואין להן הצדקה טיפולית או קלינית", כפי שנכתב בטיוטת דו"ח הוועדה לצמצום קשירות, הוא שלום שאני מוכנה לקבל וגם לברך עליו. שלום שלפיו הסייג היחיד להגבלת מטופלים הוא "מקרה של חשש ממשי לסכנה פיזית, חמורה ומיידית לגוף או לחיים של מטופל אחר, איש צוות או המטופל עצמו", הוא שלום שאפשר לחיות אתו. במיוחד כשהוא מתנה ומעגן כל קשירה כזו בנוכחות של איש צוות לצד האדם הקשור, בבדיקה מתמדת של מצבו, וכשהמשך הקשירה מותנה במדרג מתן הוראות קשירה קשיח: "ככל שעובר הזמן, מי שנותן את ההוראה הוא בכיר יותר במערכת. עד שעתיים רופא מתמחה, מעל זה רופא מומחה, מעל זה מנהל מחלקה ובסוף מנהל בית החולים".

ההסכמות האלו שאליהן הגיעה הוועדה, שונות מהותית מהנהלים הקיימים במערכת כיום וגם מהלך הרוח הראשוני בקרב הצד הפסיכיאטרי שבין חבריה. יתירה על כך: ההסכמות לעיל מקורן במאבק עיקש, בקמפיין מתוקשר, בביקורת תקשורתית וציבורית נוקבת ובסופו של דבר, כן, גם הידברות עם האחר. חבל שניתן להן להתמוסס מתוך מחשבה שהאחר יכול להיות רק דמוני, רק מפלצת ולא מסוגל להביא את עצמו לחשוב במונחים פרגמטיים, פרקטיים ואפילו תוך הזדהות ואמפתיה אתנו.

מיכל בסן, מתמודדת

> "נתניהו הורס לנו את הבתים כדי לכסות על הסיגרים והשמפניה"