newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

יהודים לא צריכים לסרב להיות אויבים, הם צריכים לסרב להיות אדונים

ההפגנה אמש בתל-אביב היתה מפגן מרשים של שותפות ערבית-יהודית ורגע של אופטימיות בימים חשוכים מאוד. אבל הפגנה לא נמדדת רק במספר המשתתפים בה אלא גם במסרים שהיא מקדמת, ובעיקר באלה שהיא משתיקה

מאת:

כמה שעות לפני ההפגנה הגדולה אתמול בתל-אביב, התקיים בקלנסווה כנס לציון היום הבינלאומי לסולידריות עם הפלסטינים בתוך ישראל. כן, יש דבר כזה. זאת השנה השניה שבה מציינים את היום הזה, ואירועים לציונו התקיימו במקביל גם בעזה, ברמאללה ובביירות.

היה לי הכבוד לדבר בכנס הזה אתמול, וככל שיכולתי לזהות הייתי היהודיה היחידה באולם. האירוע נגמר מספיק מוקדם ויכולתי ואף התכוונתי להגיע להפגנה הגדולה בתל-אביב, אבל איכשהו, בסיום הכנס זה הרגיש פחות רלוונטי. קלנסווה היא במרחק של פחות משעה מתל-אביב, וכאילו מתקיימת ביקום מקביל. נראה לי שאנחנו צריכים להשקיע קצת יותר מאמץ להכיר את היקום הזה לפני שחוגגים בהפנינג ברחובות תל-אביב.

אני לא אומרת את זה בזלזול בכלל. בימים החשוכים האלה, כל מפגן ערבי-יהודי משותף הוא מבורך. אבל אפשר גם לתהות לפעמים איך זה שאנחנו תמיד בצד "המארח", שהמפגנים המשותפים האלה מתקיימים כמעט תמיד בתל-אביב שצוברת לה עוד נקודות של פתיחות וליברליות בעוד הפלסטינים צריכים לכתת רגליהם מכל הארץ ולעלות אליה לרגל. אפשר לתהות על הפגנות שכמעט תמיד השפה השלטת בהן היא עברית, ויהודים מדברים בהן נגד גזענות ונגד הריסת בתים ונגד האלימות המשטרתית ובעד שוויון ומסרבים להיות אויבים, אבל גם מסרבים על פי רוב לומר בפה מלא שהמציאות שאנחנו חווים היום היא תוצאה הכרחית של הציונות עצמה ולא סטיה ממנה, שזה טבעה, ושאין כל דרך להגיע לשוויון הזה בלי לפרק אותה ולהקים לה אלטרנטיבה, כלומר כן, שד מדינת כל אזרחיה שהס מלהזכיר.

> תגידו, אתם באמת רוצים להיות ניצבים בסרט של ביבי וטראמפ?

לסרב להיות אדונים, לא אויבים. ההפגנה בתל-אביב (צילום: הרשימה המשותפת)

לסרב להיות אדונים, לא אויבים. ההפגנה בתל-אביב (צילום: הרשימה המשותפת)

מלכודת הסימטריה הקדושה

הדברים הללו, אני מניחה, ישמעו לרבים כטהרנות מסרסת שחותרת תחת ניסיונות כנים ואמיתיים של יהודים וערבים מלאי כוונות טובות לייצר מרחבים משותפים על אפה ועל חמתה של הנהגה מסיתה ומפלגת שמנסה לשסות אותנו אלה באלה ללא הרף. חשוב לי לומר שזאת לא כוונת הדברים. אני רואה במארגני ההפגנה הזו ומשתתפיה שותפים פוליטיים מלאים וחלק מהמחנה שלי. אבל מותר, ואולי אפילו חשוב, לקיים את הדיון הזה בתוך המחנה, שהרבה פעמים, צריך להודות, הקולות הדומיננטיים שבו משתיקים קולות אחרים שגם הם ראויים להישמע.

קיום הפגנות משותפות הוא דבר חשוב מאין כמוהו, אבל הניסיון לשוות להן צביון סימטרי הוא בעייתי. אחד הביטויים של הסימטריה המדומה הזו הוא, למשל, סיסמת הדגל של ההפגנות האלה: "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים". על פניו, אין סיסמה ראויה מזו, בטח בימים שטופי שנאה ואויבות כמו אלה. אבל היא מבליעה סימטריה בעייתית שצריך להיות ערים לה: זה שערבים מסרבים להיות אויבים של הכובש והמדכא שלהם, זה ראוי להערכה עמוקה. זה שהכובש מסרב להיות אויב של המדוכא, זה בהחלט לא מספיק. יהודים לא צריכים לסרב להיות אויבים, יהודים צריכים לסרב להיות אדונים.

בין אלפי המשתתפים בהפגנה הזו היו גם, אני מניחה, הרבה יהודים שאין להם שום בעיה עקרונית עם משטר הפריבילגיות שמקנה להם המדינה הציונית, ובכל זאת מרגישים להכריז בקול גדול שהם "מסרבים להיות אויבים". יכול להיות שטבען של סיסמאות מלכתחילה הוא להיות כמה שיותר רחבות, כך שיוכלו לכלול בצילן מספר גדול ככל האפשר של משתתפים. עבור מארגני הפגנה שרוצים לרשום על שמם הצלחה רבת משתתפים ככל האפשר, זה שיקול הגיוני. אבל כחברי המחנה מותר לנו לתהות אם מספר המשתתפים לבדו הוא מדד להצלחה של הפגנה, ומותר לנו גם לשאול איזה שינוי היא מבקשת לחולל בפועל כאשר היא נמנעת מאמירות נוקבות וכואבות יותר הנוגעות לשורש הבעיה. ושורש הבעיה איננו העובדה שיהודים וערבים מבקשים להיות אויבים, שורש הבעיה הוא אותו משטר פריבילגיות שגם יהודים טובים, חלקם אפילו נאמו על הבמה אתמול, מסרבים להיפרד ממנו.

> מה שקורה במזרח ירושלים: הריסות הבתים עליהן לא שמעתם

חברי הכנסת מובילים את הצעדה נגד הריסות בתים בתל אביב (טוהר לב ג'יקובסון)

חברי הכנסת מובילים את הצעדה נגד הריסות בתים בתל אביב (טוהר לב ג'יקובסון)

בין בל"ד והמחנה הציוני

הדבר הזה מכתיב לא רק את סיסמאות ההפגנה, אלא גם את דובריה. זה לא מקרה שבהפגנה אתמול היה אמור לדבר במקור גם נציג של המחנה הציוני. זה לא מקרה שאף דובר מטעם בל"ד לא הוזמן וסביר שגם לא יוזמן לדבר בהפגנות מסוג זה. אם כרטיס הכניסה הוא הנכונות פשוט להכריז כי אנחנו "מסרבים להיות אויבים", זה יכניס פנימה נציגי מפלגה שעדיין לא החליטה אם היא תומכת או מתנגדת להפעלת חוק ההדחה נגד נציג הציבור הפלסטיני בכנסת, אבל ישאיר בחוץ את הנציג עצמו. הפגנה כזו, בשבילי לפחות, הופכת לקצת פחות אטרקטיבית, ולא רק משום היותי פעילה בבל"ד. זאת לא שאלה של אגו פוליטי או יריבויות קטנוניות; בעוד שאני מברכת את החברים המארגנים על עצם קיום ההפגנה המוצלחת, אני חושבת שראוי שיהיו ערים לנקודות העיוורות שמשאירות בחוץ שותפים אחרים במחנה.

אז כך יצא שאחרי סיבוב ברחובות קלנסווה ואחרי שעה ומשהו של אימוץ כל יכולות הריכוז כדי להבין את הנאומים בערבית, חוויה שלצערי הרב אנחנו, הפעילים היהודים, לא מתנסים בה מספיק, ואחרי הזעם והבושה במדינה שמתקראת יהודית שהנאומים הללו עוררו בי, קצת שככה בי האופטימיות וההתלהבות, וחזרתי הביתה, לירושלים. הפקקים, כתמיד, היו בכיוון השני.

> אלפים בהפגנה הגדולה ביותר בת"א זה שנים למען שוויון יהודי-ערבי

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf