היום בו הבנתי שהייתי רכוש צה״ל
על הטראומה שלי מהצבא, אני עד היום משלם. שירותי בחיל הים ועבודתי על ספינות סטי״ל גרמו לי להבין שהייתי רק בורג קטן במנגנון הרג. עדות של חייל דרוזי לשעבר
כותב אורח: פאיז אבו חיה
"חייל, תיישר את עצמך"!
השעה הייתה שתיים לפנות בוקר. שכבתי על הרצפה, על תיק שהיה על גבי. המפקד צעק: "חייל תיישר את עצמך", ואני, חייל תשוש, באמת שלא הבנתי. כל מה שרציתי זה מקום לברוח אליו, מסגרת שתכיל אותי. היום אני מבין שהייתי אז רכוש צה"ל, כמו כל הדרוזים וכל מי שמשרת בצבא הזה. זה היה יום ארוך קשה ומייגע, היום בו סיימתי את שרשרת החיול שרוב הילדים בישראל יחוו אותה בעתיד, לצערי.
החוויה הצבאית שלי נפתחה בהתרגשות. בין מסדרונות הבקו"ם תורים שלא נגמרים. ילדים היינו, מלאי סקרנות. החלפנו מילים אני זוכר. ניהלנו באוטובוס שיחות קטנות לאחר שנופפנו שלום להורים של חבריי. הוריי לא הגיעו כי לא יידעתי אותם בכלל שהלכתי להתגיס. ״אני הולך להגן עליכם, להגן עליכם מאויב שרק רואה בכם אויב ורוצה להרע לכם״, זה מה שחשבתי לי באותו רגע בו הסתכלתי על ההורים של חבריי בעוד האוטובוס מתרחק מהבקו״ם.
שלוש שעות המתנה על מנת שנקבל עוד חיסון או עוד צילום שיניים. היום אני מבין שהזמן שלנו חסר משמעות. הנה דיסקיות מחולקות לכולנו, והנה תעודות החוגר עם המספר אישי המורכב מ-7 ספרות, וזהו. לאורך השירות שלי זה מי שהייתי. מספר. מבחינת הצבא, באותו רגע הפסקתי להיות פאיז אבו חיה, אלא ישות חסרת בידול המוגדרת משש ספרות. כל כך התרגשתי אז. יום לפני הגיוס, סיימתי בגרות אחרונה במתמטיקה. הגיוס סימל מבחינתי את תום הילדות, ותחילת הבגרות האמיתית. כמה תמים הייתי.
>שלוש סרבניות מצפון נשפטו בשל סירובן להתגייס
הבנתי שהייתי רכוש שלהם. מפקד חיל הים רם רוטברג וראש הממשלה נתניהו (צילום: קובי גדעון/לע״מ)
ואז הגיע דצמבר 2012
הימים הם ימי מבצע ״עמוד ענן״, בו ישראל החליטה לתקוף יעדי ״טרור״ בעזה. עברו שנתיים כמעט מהגיוס, בן 20 ומשרת בחיל הים. גויסתי להיות מכונאי בספינות הטילים, כמכונאי חוף. במסגרת התפקיד היינו נצמדים לאחד מאנשי הקבע ומבצעים טיפולים ומתקנים חלקים שונים במנועים.
אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. השעה הייתה 16:00, ובדיוק חזרתי מהכשרת כיבוי אש על מנת להיות חלק מכוח החירום בכיבוי השריפות בבסיס אשר שירתתי בו. חזרתי למחלקה ואני רואה שכולם אינם, התקשרתי לחבר והבנתי שקיבלנו פקודה- לבצע טיפולים ובדיקות במנועי הספינות להפלגה ארוכת מרחק. כמובן שהיה לנו אסור לשאול למה ואיך, או כל פרט אחר על המבצע המתוכנן. ביצענו תחזוקה ואז חזרנו לשגרה הרגילה שלנו. יצאנו לאכול פלאפל, בלי אף דאגה בעולם.
יומיים לאחר מכן אני מגלה ששתי ספינות סטי״ל שעבדנו עליהם תקפו יעדים בעזה; ספינה אחת תקפה מחסן אשר חמאס הפך אותו לבונקר נשק, ואילו השנייה תקפה מסגד. שני ״בונקרים״ התפוצצו באותה התקפה. אחד בו הוחזק נשק, ואילו השני היה בונקר אנושי. אתם יודעים, מקום אליו אנשים הולכים כדי לחסות בצלו של האל, ב״בונקר״ שלו.
ואז, רק אז, הבנתי שאני רכוש הצבא. אז, רק אז, הבנתי שאני חלק ממערכת מסוכנת שרק מביאה הרס וחורבן. לא רוצה יותר נשקים בעולם, אמרתי לעצמי. סתירת הלחי המצלצלת שקיבלתי באותו יום עד היום מהדהדת, במיוחד בכל פעם בה אני שומע על סרבן דרוזי אחר. איזה כיף לו, אני חושב. ממנו תימנע הטראומה שלי. ממנו תימנע החוויה של להיות רכוש אנושי של צה״ל.
חדשות ערוץ 2 לא עזבו אותנו אז. עוד עדכון על עוד תקיפה של ״יעד טרור״. אני זוכר את הבהלה שאחזה בי ובחבריי, אנשים שהיו לי כאחים לאחר 4 שנות לימודינו המשותפות בבית הספר לקציני ים בעכו. אני זוכר איך למדתי לאהוב את המסורת של אנשים איתם ביליתי בארוחות שישי, ובסדר פסח; למרות שבתוך תוכי אני הכי אהבתי לרקוד דבקה.
חבר ששירת איתי שאל אותי פעם, לאחר ההתפכחות שלי מטראומת הצבא: ״פאיז, איך אתה עדיין יכול להגן עליהם בזמן שהם מסתירים נשק מתחת לבתים?״, ואני בכלל עד היום לא יודע לענות. לא חושב שאי פעם באמת הצלחתי לתאר את תחושותיי כבורג קטן מדי במערכת הרג, שלא מעניין אותי בכלל מי צודק ומי לא, ומאיזה צד יש יותר הרוגים. שמונת הימים הקשים אותם חוויתי לאחר שהבנתי שהספינה אותה תחזקתי הרסה מסגד, גרמו לי להבין שכל מה שאי פעם רציתי הוא להפסיק להיות רכושם של אנשים השולחים אותנו להרוג ולהיהרג.
אני תושב בית ג'ן, כפר בו אחוז החללים במערכות ישראל ביחס למספר התושבים הוא הגבוה במדינה. וכן, אני מאמין שאני עדיין חי במדינת חוק. אני איש שומר חוק. אך מהו החוק במדינה הזו? מה טיבו של החוק שהופך ילדים תמימים למורעלים אלימים עם נשק? מה משמעותו של אותו חוק שמחליט שמותר להרוג? ולמה, ריבונו של עולם, אין חוק במדינה הזו המונע פגיעה בילדים תמימים בעזה או בשטחים, אך יש חוק שקובע מי יהיה רכוש צה"ל ומי לא.
היום אני בן 25, סטודנט למשחק בשלומי. חזרתי לגור אצל הוריי עקב קושי כלכלי להתקים. יקר לי לשבת בבית קפה פעם או פעמיים בשבוע. ויקר לי מדי להחזיק דירה. כרכוש, מעולם לא חונכנו לאחריות כלכלית. כרכוש, ננטשנו על ידי הצבא עם העדויות שלנו. עם הטראומות שלנו.
אני בטראומה, כי הייתי רכוש צה״ל שלוש שנים.
הכותב הוא חייל משוחרר בדרגת סמל ראשון, סטודנט למשחק ועובד כמתאם הפקות.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
