newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לא פה, לא שם: לאן נעלמה העיר הערבית?

הדמויות בסרט "לא פה, לא שם" הן צעירות, חיות את תל אביב - כמו ישראליות רק בערבית. אבל הסיפור שלהן יכל להתקיים בעוד הרבה ערים בעולם הערבי, בהן ישנם חיי תרבות ואנדרגראונד בועטים

מאת:

כותבת אורחת: הימת זועבי

לא רציתי לכתוב על הסרט "بر، بحر" (בעברית: לא פה, לא שם), של הבימאית מייסלון חמוד. הרי נכתב עליו לא מעט, ואולי יותר מדי. אך מפגש אקראי עם ראש העיר חיפה בשוק תלפיות בעיר גרם לי לשנות את דעתי.

היה זה בצהריים של יום חורפי נעים. אמי ואני, שהסתובבנו בשוק, נתקלנו במקרה בראש העיר יונה יהב. השיחה, כמצופה במפגשים כאלו שמצריכים סמול טוק אקטואלי, גלשה מהר מאוד לסרט הכי מדובר בעיר. ראש העיר, שיזם את השיחה על הסרט, לא הסתיר את התלהבותו ואמר כי הוא ממליץ לכולם ללכת לראות. עבורו זהו סרט על חופש וליברליות, על מרחבים ש"הדמוקרטיה" היחידה במזרח התיכון מאפשרת לנשים מחברות מסורתיות. "נו, אחרי 50 שנה (כנראה התבלבל עם כיבוש 1967) ברור שתלמדו מאתנו משהו או שניים", אמר.

לא הייתי מתרגשת מאמירתו של ראש העיר, כי כבר פיתחתי עור של פיל לסוג כזה של הערות, אלמלא העיקרון שטמון במשפט שלו, שחזר על עצמו בווראיאציות שונות כמעט בכל מה שנכתב או נאמר על הסרט בעברית.

ההתלהבות שמפגינים ליברלים ישראלים מהסרט נובעת בעיקר מכך שהישראליות חדרה ומשפיעה על עולמן של צעירות פלסטיניות, ובעיקר – כי הצופים היהודים מגלים ש"לא כל הפלסטינים אותו דבר". מצדו השני של המטבע נמצאים המבקרים הפלסטינים שטענו כי הסרט לא מייצג את החברה הפלסטינית וכי במציאות, "הישראליות" של הדמויות בסרט לא באמת הצליחה לחדור לחברה הערבית. לחלופין ישנן טענות שאת "הכביסה המלוכלכת" אסור לתלות בחוץ.

אבל גם המבקרים הישראלים וגם המבקרים הפלסטינים העמידו את תל אביב (סמל הישראליות) במרכז וצפו בסרט בעיניים ישראליות. הדמויות בסרט הן צעירות, חיות את תל אביב – כמו ישראליות, רק בערבית.

> לצעוד ברחוב יפו בפעם הראשונה אחרי 22 שנות חיים בירושלים

מתוך סרטה של מייסלון חמוד "לא פה לא שם"

מתוך סרטה של מייסלון חמוד "לא פה לא שם"

אז איך קרה שביקורת על סרט עירוני בעידן נאו-ליברלי, המתמקד בדילמות ומאבקים יומיומיים של צעירות, פערים בין דוריים ומתחים בין כפר לעיר – סיפור שהיה יכול להתרחש בעמאן, חיפה, ברלין, רמאללה או אפילו דובאי – הצליחה שוב להוציא את הפלסטינים בתוך ישראל מההיסטוריה?

הסיפור, כמובן, מתחיל בשנת 1948, אז קטעה הנכבה תהליך של עיור שהיה אז בשיאו. העיר הפלסטינית נמחקה פיזית, חברתית ותרבותית ומאז היא נעדרת מההיסטוגרפיה הישראלית והפלסטינית כאחד. עד אז ערים כמו יאפא (יפו), חיפא, (חיפה) ואלקודס (ירושלים) היו נתונות בעיצומו של תהליך עיור שבא לידי ביטוי בפריחתם של מרחבים ומוסדות אורבניים כגון, עיתונות, בתי קולנוע, תיאטרון, מסעדות, בתי קזינו, רחבות ריקודים, מועדונים, איגודים מקצועיים, אגודות ועוד.

מחקרה החשוב והמיוחד של ד"ר מנאר חסן על אותה תקופה מתאר בצורה מפורטת לא רק את השתלבותן של נשים במרחב הפוליטי לאומי, באגודות רווחה חברתיות, ביזמות חברתית וועדות ספורט אלא את נוכחותן של נשים גם במרחבי הפנאי והתרבות: נשים פלסטיניות היו בעלות בתי קפה, ואף ייסדו וניהלו בתי קולנוע. נשים נאבקו וזכו להשתתף בנשפי ריקודים ובמסיבות שהתקיימו בערים. היה בהן שחקניות תיאטרון וגם זמרות ונגניות. העיר על מרחביה האורבניים משכה אליה נשים, שחלקן היגרו מהכפר. זה כלל גם רווקות שהיגרו לעיר, שכרו דירות וגרו עם שותפות. היו גם עירוניות שעזבו את בית המשפחה בעיר ושכרו דירה וגרו לבד. בערים היו גם חיי אנדרגראונד, של מועדונים, רחבות ריקודים ואלכוהול, לילות של זמר שירה וריקודים עד אור הבוקר.

מרחבים כאלו עדיין קיימים בערים בעולם הערבי. אפשר למצוא אותם בביירות בעמאן ובקהיר ואפילו ברמאללה. ואם גיבורות הסרט היו חיות שם סביר להניח שהיו מתמודדות, כמעט עם אותן אתגרים. רק בערבית. ההתעקשות להעצים את משקלה של תל אביב והישראליות בסרט לא רק מעלימה את השלכות מחיקת העיר הפלסטינית על החברה הפלסטינית, אלא שוב מבנה מחדש את הפלסטינים בישראל כישות א-היסטורית המתפתחת אך ורק מהשפעות מקומיות בישראל במנותק ממה שקורה בעולם הערבי ובעולם בכלל. ובכך הם, המבקרים משני הצדדים, מפספסים את עיקרו של הסרט, אשר חושף אתגרים וקשיים של צעירות בחברה ערבית בעיר בעידן נאו-ליברלי, עלילה שיכולה להתרחש בכל מקום ולא רק בתל אביב.

הימת זועבי היא דוקטורנטית לסוציולוגיה באוניברסיטת באר שבע בנגב

> כל 46 שניות מתפרסם ברשתות החברתיות בעברית פוסט גזעני נגד ערבים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

אקדמיה שלא יוצאת נגד ההרג והדיכוי לא ממלאת את תפקידה

כשהופיע איום על ביטול פרסי ישראל, האקדמיה בישראל הזדעקה. אבל היא בוחרת למלא את פיה מים ביחס לזוועות בעזה, ואפילו עוזרת בסתימת הפיות של סטודנטים ומרצים פלסטינים. ככה לא עושים אקדמיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf