בתום 12 שנות מאבק בבלעין, גם הצבא אימץ התנגדות לא אלימה

כ-300 מפגינים פלסטינים, ישראלים ובינלאומיים צעדו היום (שישי) בצהריים ממרכז הכפר בלעין לעבר חומת ההפרדה, הבנויה על אדמות הכפר, לציון 12 שנות מאבק עממי מתמשך נגד החומה, ההתנחלויות והכיבוש.

בניגוד למדיניות הנהוגה במשך שנים ארוכות, היום לא נשלחו חיילים לדיכוי ההפגנה, כך שהמפגינים קיימו צעדה לאורך החומה ללא הפרעה, בשמש החורפית הנעימה, בין שקדיות פורחות וכלניות אדומות שניקדו את משטחי הירוק בין עצי הזית.

כמה מהמפגינים טיפסו על החומה, שגוזלת את אדמות הכפר, וקרעו חלקים מהגדר הממוקמת מעליה. אחרים הצליחו לפרוץ את שער הברזל הכבד בחומה, שמוביל לעבר התנחלות מודיעין עלית. כמה צעירים הציתו צמיגים. הרוב הגדול של המפגינים צעדו לצד החומה לקול תופים וסיסמאות נגד הכיבוש והמשטר הצבאי בשטחים. בין המפגינים היו גם יו"ר ועדת המעקב של ערביי ישראל, ח"כ לשעבר מוחמד ברכה, וחבר המועצה המחוקקת הפלסטינית, ד"ר מוסטפא ברגותי.

רק הרבה אחרי תום ההפגנה, כשכמה צעירים נשארו מאחור וזרקו אבנים על הכלום שמעבר לחומה, הגיעו שני ג'יפים צבאיים וחיילים ניסו לעצור את הצעירים, אך נכשלו.

> מדינה אחת, שתיים או עשרים – אין לנו זכות להכריע לגבי עתיד השטחים

ההחלטה של הצבא פשוט לא להגיע להפגנה ראויה לתשומת לב מיוחדת. במשך שנים נשלחו חיילים לדכא בכוח את מחאת התושבים, גם כשאלה מחו ללא אלימות כלל וגם כשנזרקו אבנים לעבר החיילים. גם מאז שהחומה הוזזה והורחקה מהכפר לתוואי הנוכחי שלה, המשיכו עד לאחרונה חיילים לתקוף את המפגינים, לחצות את החומה ולרדוף אחריהם מרחק רב, ממש עד בתי הכפר. נוכחות החיילים ואלימותם הובילה לזריקות אבנים, שגררו אלימות רבה יותר מצד החיילים. לאורך השנים נהרגו מירי החיילים שני מפגינים בכפר (שניהם לא אלימים לגמרי), רבים אחרים נפצעו קשה ומאות נעצרו.

בחודשים האחרונים, לעומת זאת, נראה שהצבא למד סוף-סוף מהתושבים את יתרונות ההתנגדות הלא-אלימה, והפסיק לדכא את ההפגנות. החיילים נוהגים לרוב להשקיף על ההפגנות מלמעלה מעמדות צפייה ממוגנות על החומה, ולפעמים – כמו היום – פשוט לא מגיעים בכלל, ומותירים את המפגינים למחות מול החומה וההתנחלות. לא ברור למה אי אפשר היה לעשות את זה קודם.

> "הצלחנו להשתחרר מהכיבוש שבתודעה שלנו": עשר שנות מאבק עממי בבלעין

מאבק למען האדמה והחוק הבינלאומי

בפברואר 2005 הגיעו לראשונה הדחפורים לכפר בלעין. גדר ההפרדה תוכננה כך שתגזור כ-1,950 דונם מהאדמות החקלאיות של הכפר – כמעט חצי משטחי בלעין, שהם מקור פרנסה משמעותי לתושבים. מהר מאוד התארגנו תושבי הכפר למאבק עממי, ששם דגש רב על כלים של מחאה יצירתית ואי-אלימות ועל שותפות עם פעילים ישראלים ובינלאומיים. המאבק של תושבי בלעין נגד גזל הקרקעות שלהם הפך מהר מאוד לסמל בינלאומי להתנגדות, וצבר תמיכה רבה מצד פעילי שלום, סופרים, אמנים ואף ראשי מדינות מכל רחבי העולם.

בשנת 2007 פסק בג"ץ שהגדר שנבנתה על אדמת בלעין אינה חוקית, ותוכננה באופן שנועד לאפשר את התרחבות ההתנחלות מודיעין עלית על אדמות הכפר. רק בשנת 2011 מימש הצבא את פסק הדין, פירק את הגדר והקים במקומה חומה במיקום חדש, צמוד יותר להתנחלות, באופן שהחזיר לכפר 600 דונם של אדמות חקלאיות. זה הישג חשוב לבעלי החלקות באזור המשוחרר, שדרכו צעדו המפגינים היום, אבל למעלה מאלף דונם עדיין לכודים בצד השני של החומה, והתושבים רואים בעיניים כלות את ההתנחלות צומחת מהצד השני.

> לא עומדים מהצד: עשור של צילום ומאבק בישראל ופלסטין

בהקשר זה שווה להזכיר שבית המשפט הבינלאומי לצדק בהאג פסק ב-2004 שזכותה של ישראל לבנות גדר או חומה על הקו הירוק, הגבול החוקי המוכר של המדינה, אבל בניית החומה וההתנחלויות בתוך השטחים הפלסטינים מהווה עבירה על החוק הבינלאומי. רק לאחרונה הזכירה שוב מועצת הביטחון של האו"ם שאכן ההתנחלויות מהוות עבירה על החוק הבינלאומי. אזרחים ישראלים שחיים בהתנחלויות נהנים למעשה מכל הזכויות של אזרחים שחיים בתוך ישראל, ולמרות שהם נמצאים באותו אזור כמו הפלסטינים – שתי מערכות חוק נפרדות (ליהודים ולערבים בנפרד) חלות עליהם. ישראל מתעלמת מכל ההחלטות הבינלאומיות בנושא זה.

הדרישה של תושבי בלעין בהפגנות שמתקיימות כל יום שישי כבר 12 שנים היא פשוטה: כבדו את החוק הבינלאומי, החלטות בית המשפט לצדק בהאג ומועצת הביטחון, ופרקו את החומה וההתנחלויות שעל אדמת הכפר. וסיימו עם הכיבוש.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+.

> לא פה, לא שם: לאן נעלמה העיר הערבית?