newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כך בזכות שוטרי היס"מ בשחור חזרתי לראות משחקי NBA

אם כבר עשרים שוטרים חמושים ורעולי פנים פולשים לך הביתה באמצע הלילה, כדאי לפחות לעשות עם זה משהו טוב

מאת:

כותב אורח: סולימאן מסוואדי

בילדותי אהבתי לצפות במשחקי ה-NBA, למרות שעות השידור המאוחרות שלהם. הייתי אוהד שרוף של קבוצת לוס אנג'לס לייקרז, וכמעט ולא פספסתי משחק אחד שלהם. לראות את קובי בראינט מתעלל בשאר הקבוצות היה תענוג אדיר.

אני לא יכול לשכוח את התגובה הקבוע של אמי כשהייתה תופסת אותי צופה במסך המחשב בארבע בבוקר. "תכבה את המחשב ולך לישון עכשיו, או שאני מעירה את אבא שיטפל בך", הייתה מורה לי בחדות. אני כמובן ידעתי היטב שאמא לעולם לא תעיר את אבא המסכן, שנהג לחזור הביתה מהעבודה בשעה מאוחרת כמעט כל יום ועוד נאלץ לקום בשעה מוקדמת בבוקר כדי לעמוד בתור הבלתי נסבל במחסום בדרך לעבודה. אז הייתי מכבה את המסך, אומר לאמי בחוסר רצון: "הנה, תפאדלי, כיביתי את המחשב, אני קם והולך למיטה מיד, רק אל תעירי את אבא, בבקשה", ועשר דקות אחרי כבר הייתי חוזר אל קובי בריאנט מכסח את כל הקבוצות האחרות.

> המחאה הישירה שהשתיקה את גלעד ארדן ודוד פרידמן

ימים ושנים חלפו, והחשק והרצון שלי לצפות בליגת ה-NBA הלכו ונעלמו. עם עומס הלימודים שסבלתי ממנו והעבודה שגזלה הרבה מזמני לא נשאר לי כוח לקום מוקדם בבוקר. נהיה קשה לקום מוקדם ולצפות במשחק עם חצי עין פתוחה ולא לעודד בקול כי כל בני משפחתי שקועים בשינה עמוקה. יתרה מכך, הלייקרז הפכו לילד הכאפות של כל שאר הקבוצות, וסגנון המשחק שלהם הפך להיות אומלל ומשעמם. בקיצור: החלטתי שעדיף לישון.

הג'וקר ואני

בשעת לילה ממש מאוחרת לפני כשלושה שבועות נזעקתי ממיטתי לקול דפיקות חזקות של כוחות היס"מ על דלת ביתנו. בהתחלה חשבתי שהרעש נגרם מעוד קטטה מנוולת בין הדיירים בבניין על איזה מקום חניה לרכב, אבל כששמעתי צעקות בעברית ואת צרחותיה של השכנה, וכשהרגשתי את חדרי הסמוך לדלת הכניסה רועד, הבנתי מיד כי מדובר בעניין חמור ורציני – עוד פלישה איומה של האנשים במדים השחורים.

זינקתי ממיטתי בבהלה, פתחתי את הדלת וראיתי כ-20 שוטרי יס"מ רעולי פנים מתייצבים מולי, חמושים ברובים ומבטים מבהילים. נרתעתי למוות. אחד מהם שאל אותי בערבית "שו אסמק?", ועניתי במבטא הכי אשכנזי שיש לי: "קוראים לי סולימממ… סולימאן, את מי אתה מחפש אדוני?"

הוא נעץ בי מבט מפחיד ושאל אותי האם אני מכיר מישהו בשם מוחמד (השוטר מזרה האימה הזכיר גם את שם משפחתו, אך שכחתי). עניתי במהירות: "אדוני, אני חדש באזור, לא מכיר אף אחד לא בשכונה ואפילו לא בבניין, ולא מדבר עם אף אחד". ניסיתי לדבר בלי מבטא ערבי והדגשתי את ה-ר' וה-ח' שסיגלתי לעצמי, כך שידע שאני מדבר עברית טובה.

> פלסטינים ונוצרים? הכנסת רצה לקרוא לכם "ארמים"

כוחות יס"מ רעולי פנים ליד העיר העתיקה (נתי שוחט / פלאש90)

כוחות יס"מ רעולי פנים ליד העיר העתיקה (נתי שוחט / פלאש90)

לצערי, תשובותיי לא עמדו ברף השכנוע שלו. הוא הזמין את עצמו אל תוך הדירה, דחף אותי אל הקיר והציץ לעבר חדרי. שניים מהשוטרים ליוו אותו וביקשו ממני להביא להם תעודת זהות, כאילו שלא מספיק לי להזדהות בפניהם כל יום במחסום המזוין. הראיתי את התעודה והתפללתי לאלוהים שיעזבו אותי כבר. אחד השוטרים בחן אותי כדי לוודא שאני אכן בעל התעודה והחזיר לי אותה. אין לי מושג איך הוא הגיע למסקנה שזה אני, להתחשב בכך שבאמצע הלילה ומתוך שינה נראיתי בערך כמו הג'וקר מ"האביר האפל".

בסוף הם עזבו אותנו והמשיכו את מסע ההפחדה שלהם עם השכנים. האמת היא שהתרגלתי לפריצות כאלו, שקורות בערך אחת לחודש בחסות מג"ב או יס"מ. אך הפעם הזאת הייתה ממש יוצאת מן הכלל. זה היה כל כך רציני עד כדי כך שפחדתי לאבד שליטה ולהגיב להם על כל ההשפלה הזאת, אך מיד עם המחשבה בא הפחד שאם אעז למחות אפילו קצת – ידפקו לי כדור בראש ויאשימו אותי שניסיתי לחטוף לאחד מהם את הנשק. מי יודע? במדינה הזו הכל אפשרי.

לאחר פלישת רעולי הפנים בשחור לביתי נשארתי בשוק ולא הצלחתי לישון. החלטתי להדליק את המחשב וראיתי שבאותו רגע משודר משחק NBA בין גולדן סטייט ווריורז לבין קליבלנד. צפיתי במשחק שהחזיר אותי לחוויית הילדות, אך לצערי המשחק היה לקראת סופו. בעקבות המשחק הבנתי שאולי יש יתרון ברעיון של להיות ער בלילה ולא להתעורר מדפיקות היס"מ, וכן שקבוצת קליבלנד זקוקה לשיקום מיידי ומוחלט – בדיוק כמו הדלת שלנו.

סולימאן מסוואדי הוא סטודנט לפוליטיקה ותקשורת, בן 22, פעיל דוקיום ממזרח ירושלים

> בתום 12 שנות מאבק בבלעין, גם הצבא אימץ התנגדות לא אלימה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf