newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שיר: אֵיפֹה הַכְּפָרִים כֻּלָּם

גם בעשור התשיעי לחיי אני ממשיך לשאול מדוע הלכו נופי נעורי. איני משלים עם מעשים שאסור היה לעשותם. ממשיך לצעוק לנוכח מראות ההרס והגירוש של כפרים ערבים בדרום הארץ. שיר מתוך ספרו החדש של איתן קלינסקי

מאת:

מאת: איתן קלינסקי

יַלְדוּתִי טִיְּלָה בִּכְפַר אֶל עַבָּאסִיָּה
יָרְדָה לְמַרְגְּלוֹת מִבְצַר אַנְטִיפַּטְרוּס
לִטְבּוֹל בְּנִבְעֵי יַרְקוֹן פְּתוּחִים
בִּכְפַר מַעַיְנוֹת הַמַּיִם רָאס אֶל עֵין
טֶרֶם בֻּטְּנוּ בְּשַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט.

שׁוֹבְבוּת נְעוּרַי נִתְּקָה
כִּבְלֵי אָסוּר וּמֻתָּר
הִרְחִיקָה עַד לֵיל עֲשִׁשִּׁיּוֹת בְּאָהֳלֵי רַנְתִּיָה
וּבֹקֶר חֲלִילִיּוֹת בְּכָרֵי מִרְעֶה בְּקוּלָה
וְלא פָּסְחָה עַל סִיקִיָּה וְעַל חִירִיָּה.

לָאן הָלְכוּ הַכְּפָרִים וְהַחַיִּים
אֵיפֹה הַכְּפָרִים כֻּלָּם
אֵיפֹה הַחַיִּים כֻּלָּם –
הַצָּבָא לָקַח אוֹתָם.


אני מהלך בפתחו של העשור התשיעי לחיי. זכרונותי המשוטטים בנופי ילדותי לא פסקו לשאול שאלות.

אני כואב את מותם של ששת אלפים ישראלים, ברובם צעירים, בשנת 1948, אך אינני פוסק לשאול את מה ששאל המשורר נתן אלתרמן ב-19.11.48 ב"טור השביעי" בעיתון "דבר" בעקבות מבצע "דני" לנוכח מעשי טבח וגירוש תושבים ערבים שנעשו בעיר ליד (לוד) –

חָצָה עֲלֵי גִּ'יפ אֶת הָעִיר הַכְּבוּשָׁה
נַעַר עַז וְחָמוּשׁ… נַעַר כְּפִיר
וּבָרחוֹב הַמְּדֻבָּר אִישׁ זָקֵן וְאִשָּׁה
נִלְחֲצוּ מִפָּנָיו אֶל הַקִּיר.
וְהַנַּעַר חִיֵּך בְּשִׁנַּיִם חָלָב:
אֲנַסֶּה הַמִּקְלָע… וְנִסָּה.
רַק הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו
וְדַמּוֹ אֶל הַכֹּתֶל כִּסָּה."

ארבע שנים לאחר תום המלחמה בה נטבחו מיליוני יהודים באירופה המשורר נתן אלתרמן צועק: כיצד קרה לנו, שנער עברי מחייך עת הוא עורך ניסוי כלים על גופו של זקן ערבי, שהליט את פניו בידיו, כשדמו כיסה את הקיר. אני ממשיך לשאול מדוע הלכו נופי נעורי. יעקוב אורלנד, שהפעים את בני דורי עם "עֵץ הָרִמּוֹן נָתַן רֵיחוֹ מִיַּם הַמֶּלַח וְעַד יְרִיחוֹ", כמו חברו הקרוב נתן אלתרמן לא היה מוכן לעבור לסדר היום לנוכח מה שראה בעיר לוד בעת גרוש המוני של ילידי הארץ הזו במבצע "דני"– "פִּצְעֵי הַקְּרָב הָיוּ עָדַיִן פְּעוּרִים בְּכָל פִּנָּה…עֵינַיִם קְפוּאוֹת… כְּרֵסוֹת נְפוּחוֹת שֶל יְלָדִים".

בעיר לוד ראה יעקב אורלנד את הטבח בעיר הולדתו באוקראינה – "הַפּוֹגְרוֹמִים, פִּגְרֵי סָבִי וְסָבָתִי, דּוֹדִי וּבְנוֹתֵיהֶם."

ברוך קורצווייל, אחד מעמודי התווך של הביקורת הספרותית, ראה בזעקתו של נתן אלתרמן בשיר "על זאת" בעקבות המעשים שבוצעו בעיר לוד את "הקול האמיתי של המצפון היהודי".

אינני משלים עם מעשים, שאסור היה לעשותם. אני ממשיך לשאול ולצעוק את צעקתו של קצין בחטיבת גבעתי – המשורר אבא קובנר בשירו "גֶּרְנִיקָה עַל כָּל גִּבְעָה" – לנוכח מראות הרס ברוטלי של כפרים ערבים בדרום הארץ, גירוש ומנוסה של תושבים שחיו שם.

אני מצר, שמעטים שואלים את השאלות: "אֵיפֹה הַכְּפָרים כֻּלָּם, אָנָא הָלְכו"ּ?. אני מצר שמעטים זועקים את זעקתו של הקצין והמשורר אבא קובנר לנוכח מראות גרניקה על כל גבעה, שהותרנו ברחבי הדרום.

איתן קלינסקי הוא מורה לתנ"ך בגמלאות. בימים אלו עומד לצאת לאור ספרו "אַבְרָהָם וְאִבְּרָהִים" בהוצאת עיתון 77.

> לצעוד ברחוב יפו בפעם הראשונה אחרי 22 שנות חיים בירושלים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf