newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

פי 2 גאווה בכיבוש: למה החלטתי להפגין מול אירוע של הקהילה שלי

השתלבות בצבא שפוגע בנשים ולהט"בים אינה חלק מהמאבק הגאה. במקום לדחוף את הנוער להשתתף בדיכוי של מיעוטים אחרים הקהילה צריכה לאפשר להם להרגיש שהם לא צריכים להידמות לסטריאוטיפ הישראלי כדי להיות חלק

מאת:

אתמול (חמישי) בערב התקיים אירוע ההשקה של פרוייקט "פי 2 גאווה לישראל", הקורא להשתלבות נשים ולהט"בים ביחידות קרביות בצבא הישראלי כחלק מהשילוב בחברה. אז החלטנו, קבוצה של פעילות קוויריות, לקפוץ לבקר אותם על מנת למחות על השימוש בקהילה ומשאביה כדי לקדם פגיעה ודיכוי של אחרים.

את האירוע ארגנה תנועת "גאווה כחול-לבן", של להט"בים המשרתים בכוחות הבטחון, ומטרת הקמפיין, כך מצהירים העומדים מאחוריו הוא "הכפלת מספר הנשים הלוחמות ומספר החיילים הגאים מחוץ לארון בצה״ל, וזאת כדי לשמור על צה״ל כצבא פלורליסטי וליברלי המהווה כור היתוך לחברה כולה". לשם כך מתכננים בארגון בין היתר הקמה של קבוצות הכנה לצבא לנוער גאה.

המאבק של הקהילה שלנו הוא מאבק על זכויות אדם ואשה, הוא מאבק לשחרור ולצדק. מי שמעודד כחלק מהמאבק הזה דיכוי שיטתי ואכזרי של עם אחר ובתוכו גם כמובן מאות אלפי להט"בים פלסטינים מבזה מאה שנות מאבק של נשים ולהט"בים ששילמו עליו בגופן ונפשן.

השתלבנו בקהל, ומעט אחרי תחילת האירוע הנפנו דגל גאווה עם הכיתוב "אין גאווה בכיבוש" ו"כיבוש זה לא שווה" חילקנו לנוכחים פלאיירים ובהם נתונים על הפגיעה של צה"ל בבטחונם ובחופש של נשים ולהט"בים – כמו למשל האופן שבו סוחט הצבא הומואים פלסטינים כדי שישתפו פעולה עם ישראל ויעבירו מידע מודיעיני – וקראנו שהביטחון שמגיע לקהילה שלנו לא יכול לעבור דרך רמיסת בטחונן של אחרות.

צפו בפעילות מתעמתות עם באי האירוע (צילום: תאיה גוברין-סגל):

בתגובה צעקו עלינו מהקהל שאנחנו מקלקלות את הערב. שאנחנו לא מכבדות. איזה לסביות רעות. חברת הכנסת סתיו שפיר, שמתיימרת להיות ידידת הקהילה הגאה, צעקה עלינו בשיא חוצפתה שאנחנו "עושות עוול לקהילה", וחברת הכנסת מרב בן ארי צעקה שיש מספיק כנסים בעד הכיבוש בתל אביב שאנחנו יכולות ללכת להרוס. המארגנים ליוו אותנו החוצה מי בעדינות ומי פחות.

חלק מהמארגנים יש לומר היו אדיבים ופתוחים לדיון ונשארו לדבר איתנו בחוץ זמן ממושך למדי אבל הדיון היה מתסכל משהו. כדרכם של אנשים רבים הם התעקשו על חשיבות ריבוי הדעות. טענו שזה בסדר שאנחנו לא מסכימים, זה בסדר שנדון בזה שאנחנו צריכים "לנהל דיון פנים קהילתי". אבל זה לא רק דיון פנים קהילתי. לא באתי לתרגל את חופש הביטוי שלי.

הבחירה לכבוש ולדכא אינה בחירה לגיטימית, היא לא סתם אחת מהאפשרויות העומדות בפנינו. פעולות כמו הריסת בתים, ירי במפגינים, מעצרים מנהליים והטלת מצור הן לא זכות. גם לא כשמדינת ישראל מעמידה אותן כזכות וחובה גם יחד. הדיון שהתקיים אמש בבית החייל בתל אביב אינו רק פנים קהילתי כי מליוני פלסטינים לא מיוצגים בו.

> חוק ההסדרה הוא הנמלה על הפיל של מפעל הגזל של ההתנחלות

עצם הקמת הפרויקט הזה הוא כשלון קהילתי. כקהילה יש לנו אחריות על הנוער שלנו שחלקו סובל מקשיים אמיתיים בהישרדות. נערים ונערות שלעיתים קרובות סובלות מאפליה לא רק על רקע להט"בפובי אלא גם על רקע גזעני כאשר הן אינן אשכנזיות, ובהעדר גב אמיתי שנכשלנו לייצר עבורן נזקקות לחיבוקו של הקונצנזוס הכל ישראלי ולמנגנון המוביליות החברתית הגדול ביותר כאן. הצבא.

וחשוב לא פחות, צבא ולא רק הצבא הישראלי, הוא תמיד מקום גברי אלים ושוביניסטי. האפשרות של נער הומו או נערה טרנסית לחוות אלימות, ובעיקר אלימות מינית, בצבא כנראה גבוהה יותר מאשר בהרבה מקומות אחרים. אסור לנו לשלוח לשם את הנערים והנערות שלנו, לא ככה נגן עליהם, לא נעודד אותן להנמק תחת מפקדים הומופובים כמו בנט ועברייני מין כמו בוכריס.

כאשר פרוייקט כזה מושק ומנכ"לית האגודה למען הלהט"ב מגיעה לקחת בו חלק, כשאיגי וחוש"ן – ארגוני החינוך המרכזיים בקהילה הגאה, העובדים עם נוער ועושים עבודה חשובה קשה ומעוררת כבוד – ממשיכים להתייחס לגיוס הנוער לצבא כערך וכמטרה ראויה, אז אנחנו בבעיה.

בואו נתמוך בנוער שלנו, בואו נשקיע את המשאבים הדלים שלנו כדי להראות לו שהוא לא צריך להידמות הידמות מלאה לסטראוטיפ הישראלי הגיבור כדי להרגיש חלק ממשהו. בואו נראה לנוער שלנו שכמי שחווה דיכוי ואלימות על בשרו הוא יכול וצריך לדרוש שינוי ללא קשר למוכנותו לשרת בצבא, והיא יכולה וצריכה לסרב לקחת חלק בדיכוי ואלימות על אחרות.

לא קל להפגין מול אירוע של הקהילה שלך אבל לפעמים פשוט אין ברירה.

> "עכשיו אני אתן לך אגרוף שישטח לך את הפרצוף"

אין גאווה בכיבוש

אין גאווה בכיבוש

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf