לא נולד המצפון שיפרוץ את אטימות לבם של השופטים בישראל
עשרות שנים מופיע ג'ואד בולוס בפני בתי המשפט בישראל, הצבאיים והאזרחיים. למרות כל מה שראה, הדיון בערעורו של העציר המנהלי ג'מאל עלא-אלדין אלנתשה, שבר אותו - והוא לא התאפק מול השופטים
כותב אורח: ג'ואד בולוס
לא העליתי בדעתי שיבוא היום ואצטרך לייצגו שוב בפני בית המשפט העליון בעתירה לביטול צו מעצר מנהלי. הוא כבר בשנות השישים לחייו שעברו בסערה, ונפשו כבר מתאווה לחוף מבטחים, אחרי כל הטלטלות המייגעות בין הסורגים. כששוחרר ממאסר בשנת 2016, הבטיח לעצמו ולמשפחתו לחזור לחיקם ולפצותם על חמש עשרה שנות בדידות: שלהם, בביתו; ושלו, הרחק מהם, במיטה קרה, מבעד לאשנבי דלתות פלדה.
שמו מוחמד ג'מאל עלא-אלדין אלנתשה, חלק מכם אולי עוד זוכרים את שמו. כתבתי פעם את סיפור ההמתנה שלו כשהוא חולם בסבלנות חלומות מתוקים על חופש. כבר בשנת 1989 התחיל הרומן שלו עם הסורגים, במעצר מנהלי ראשון למשך שנה. אחר כך, בשנת 1994 נעצר שוב, ובשנת 2002 נדון לשמונה שנות מאסר בגין פעילות בארגון עוין. סיום מאסרו הממושך היה רק עוד מהלך של הדלת המסתובבת בחזרה אל הכלא, ותחילתו של עוד מעצר מנהלי ומרחק שנתיים נוספות מהחופש.
> כך מגייסת הפרקליטות הצבאית את פייסבוק כדי להחליף את המעצרים המנהליים
ג'מאל עלא-אלדין אלנתשה עם נכדותיו
תהיתי בזמנו בקול באוזניהם של שופטי בית המשפט העליון, כיצד יכול מי שריצה שמונה שנות מאסר, שרובן בהפרדת יחיד, ובהגבלות על ביקורי משפחתו ועל מגע עם יתר האסירים והעולם החיצון, לסכן את הביטחון?
השופט הצבאי אישר שהוא "יכול לישון בשקט"
פרק קצר של חירות שנמשך שלושה חודשים, הסתיים בפרק ארוך יותר מאחורי הסורגים, כשנעצר שוב מנהלית למשך שלוש שנים, שהוארכו ברצף צווי מעצר מנהלי נוספים עד לעשרה בפברואר 2016, אז השתחרר וחזר סוף סוף אל חיק משפחתו. נדמה היה שזה נגמר – אבל באוקטובר האחרון, עוד לפני שמלאה שנה לשחרור, הוא נעצר שוב למשך שישה חודשים.
בצו המנהלי נאמר שהוא מעודד פעילות טרור באמצעות קשריו עם מנהיגי חמאס באזור חברון ובמקומות אחרים, מבלי לציין ולוּ אירוע אחד שהיה מעורב בו או ראיות כלשהן בתמיכה לקביעות הנחרצות, בעוד הוא מבחינתו מכחיש מכל וכל.
שופטי בית-המשפט הצבאי במחנה "עופר", דחו את טיעוניי. הראשון אישר את הצו לאחר שעבר על התיק הסודי שתומך בעמדת הצבא, והשני – שופט בית-המשפט לערעורים – ציין שהוא יכול לישון בשקט, שהרי על פי החומר הסודי שהוצג בפניו, ההחלטה על המעצר איננה שרירותית, ויש באמור שם כדי להצדיק את דחיית הערעור והשארתו מאחורי סורג ובריח.
כעת נותרה בפניו רק עתירה לבג"ץ. בצהרי אותו יום הגעתי לבית-המשפט העליון, נכנסתי לאולם השלישי העמוס במתדיינים וצופים. על הספסל הראשון ישבו תריסר עורכי-דין עטויי שחורים, ומאחור נדמו לי כעדר פינגווינים. על פני חלקם הבחנתי בסימני עייפות האופיינית לחבריי למקצוע. אחרים נעו באי-שקט במקומם, אלה – מחשש לגורל תיקיהם, ואלה ביראה המאפיינת את מי שעודנו מכבד את בית המשפט הזה.
בשניות שקדמו לכניסת שלושת השופטים, הכניסו אנשי שירות בית-הסוהר את מרשי לאולם, והושיבו אותו על ספסל הנאשמים. נאשם ללא אישום. הוא הרים את ידו ובירך אותי בחיוך האופייני שלא מש מפניו. הוא נראה שונה מהפעמים הקודמות, וחיוורון קל החליף את האדמומיות בלחייו. עיניו נראו קטנות יותר, מסגירות לילות של ציפייה בחוסר שינה, אך נותר בהן הברק. הוא הבחין כנראה בדאגתי, אחז בידי ולחץ אותה בחוזקה. חששותיי התבדו כשראיתי שהוא עומד יציב וגאה.
מן הזווית בה עמדתי יכולתי להבחין בקושי בראשה של השופטת מימין. עוטה מסיכת פני פוקר שהכשילה את כל ניסיונותיי לקרוא בתנועת שפתיה מבעי שביעות רצון או סלידה. דבריי לא היו נוחים לשופטי ההרכב. נשמעתי לפרקים כמורה הנוזף בתלמידיו. החלטתי להסיט את מבטי לשמיים. את השופט השני הכרתי עוד מתחילת דרכי המקצועית, שהייתה אז גם תחילת דרכו, אלא שכל אחד מאתנו התקדם במקביל ובמהופך: הוא – תובע, ואני – מגן על בני עמי והולך לישון כשבאוזניי קול תפילתה של אם נאשם עצובה: "שאלוהים ישמור אותך בני, אתה ילדיך ומשפחתך".. באמצע – ראש ההרכב, מביטה בי בעיני לייזר וממתינה לשמוע את דבריי.
להמית את התקווה על ידי שלילת החירות
ניסיתי לטעון ברוגע, אך ככל שהתקדמתי יותר בטיעוניי ונזכרתי בדרך הייסורים שעבר מרשי, השתלט עליי הכעס. שאלתי: "מה רוצים ממנו? שבע שנים עוצרים אותו בלי לחקור אותו אפילו, שלא לדבר על אישום, או על משפט הוגן". ראש ההרכב קטעה את דבריי: "אבל שני שופטים בשתי ערכאות צבאיות החליטו לדחות את טיעוניך".
מבלי שהצלחתי להמתין להשלמת דבריה, כשארבעה עשורי ניסיון בבתי-המשפט הצבאי מזינים את כעסי, צעקתי: "כמה פעמים כבר ייעצתי שתחליפו את בתי-המשפט הצבאיים ברובוטים עם שלושה פתחים: אחד – כדי שהתביעה תזין לתוכו את הבקשה למעצר מנהלי ואת התיק הסודי התומך בה; שני – כדי שההגנה תזין לתוכו את טיעוניה חסרי הסיכוי בדרכם הדון קישוטית; ושלישי – שייפַּלְטוּ ממנו ההחלטות הרובוטיות הממוחזרות, בלי היגיון, בלי טעם, צבע או ארומה".
> דילמת האסיר הפלסטיני: לחפש צדק בבית המשפט של הכובש?
כלא עופר (אורן זיו / אקטיבסטילס)
השופטת ניסתה להסות אותי. עברתי לדעתה את גבולות הביטוי המותר. חזרתי ואמרתי שזו דעתי: זאת המציאות שאנו חיים בה, שבה השיפוט הצבאי הוא בגדר "גורל קבוע מראש" וללא עוררין.
מתי ייעצר הדימום בחיי מרשי? איזה סיכוי יש לו לחיות בכבוד? מה יוכל לעשות כדי שלא ייעצר שוב בלי אישום, או חקירה, או משפט?! לא ציפיתי לקבל תשובה. ברור הרי שלוּ רק רצו, לא היו מתירים מההתחלה את הליך העוול הזה. האם הם מבינים שמרשי וכמוהו עשרות אנשים – הם קורבנות של הליכים שנועדו לשלול מהם כל רצון לחיות? אילו רק יכלו לחסל אותם, לא היו מהססים. אבל באין דרך חוקית לעשות זאת, הם פועלים להמית את התקווה בדרך של שלילת חירותם, אולי ישתגעו, או יעדיפו לברוח ממולדתם.
אני דיברתי, הם שמעו. סיימתי, והם שתקו… פינו אותי ואת יתר הנוכחים מהאולם. כך גם את התיקים והמעילים, מחשש שמא טלפון יצותת למתרחש באולם הריק. נותרו בו שלושה שופטים, אנשי ביטחון, ותיק סודי קסום אחד. די היה בחצי שעה כדי להשיג את כישלוני הוודאי. טיעוניי עזי הביטוי ומשא של שנים מאחורי הסורגים, הסתכמו בשתיים וחצי שורות החלטה, שחזרה, שלא כמו הרובוטים, על מה שהפך למארש העוול של הצדק הצבאי: "לאחר שֶעִיַינּוּ בחומרים הסודיים, ושמענו את אנשי הביטחון, השתכנעו שאין מקום להתערב בהחלטת המפקד הצבאי ודין העתירה להידחות". לו הייתי מוסיקאי, הייתי מחבר לחן למילים..
לא הופתעתי מההחלטה. גם מרשי המורגל כבר להליכי הצדק הצבאי, לא הופתע. הוא עמד שם כשהאדמומיות שבה ללחייו, והמשיך לחייך אליי. היא הקריאה את ההחלטה בפחות מדקה, ואז הסתכלה לכיווני במבט של מבוכה קלה, שאינו דומה למבט מנצחים, כאילו חשה בכעסי והרגישה צורך להתנצל. היא וחלק מחבריה התחילו להרגיש את טעם ההפסד הנובע מן ההשתתפות במשחק המכור.
לא הייתה לי אפשרות להסביר שמי שמצדיק את הכיבוש במשך חמישה עשורים, אינו יכול להבטיח את עתיד ילדיו במדינה שאינה "טבעית", ומי שבוחר לישון במצפון נקי עם קני הרובים, יבוא יום ויתעורר לחריקות שיניהם של הנשנאים שהפכו לשונאים.
עזבתי את בית-המשפט בלי שהיה לצידי מישהו שיישמע את כאבי, וכשמעל ראשי מרחפים סימני שאלה שמסרבים להרפות ממני: עד מתי ימשיכו הפלסטינים להיות מדוכאים מול המדכאים, עד מתי?
ג'ואד בולוס הוא עורך דין בולט לזכויות אדם, פרשן פוליטי וסופר, במקור מכפר יסיף וכיום מירושלים, שעובד כראש המחלקה המשפטית במועדון האסיר ברמאללה, ובין היתר מייצג אסירים פלסטינים בבתי המשפט הצבאיים.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
