newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מחשבות מאוחרות על יום האישה

ביום זה, אנו גם חוגגות הצלחות של נשים וגם מעלות מודעות למאבקים חשובים הרחוקים מלהסתיים. חבל שיש מי שמנצל את זה כדי לגזור קופון

מאת:

אני כותבת דווקא אחרי יום האישה עצמו, בכוונה, מאחר ורציתי לנצל יום זה כדי לסקור במה עסק העולם הקטן כאן ביום הזה באמת.

אין יום חגיגי לנשים פמיניסטיות מיום האישה הבינלאומי. היום בו אנחנו שמות על השולחן את כל הסוגיות החברתיות, הפוליטיות, המגדריות והכלכליות הקשורות לנשים, לא מצטנעות ולא מתנצלות.

הפנינג של מאבקים ויריד הצלחות של נשים פורצות דרך, סוגיות קשות וכואבות; מעובדות קבלן עד סחר בנשים, מרצח נשים עד מחאת המכנסונים. הכל רלוונטי ביום הזה. תמונות של נשים מוצלחות מההיסטוריה מתחומי המדע, הכלכלה ועוד. כולן מבצבצות להן מעל דפי הפייסבוק וכלי התקשורת בחגיגיות. גם ארגונים שהעשייה שלהם לא ממש מגדרית או פמיניסטית עולים על הגל וחוגגים ומציינים את יום האישה. מרכזים קהילתיים ורשויות מקומיות מתכננים אירועים וחגיגות, ותכניות רדיו וטלוויזיה מנסות להיות יצירתיות ככל האפשר.

> יום האישה: שביתות נשים כבר שינו את ההיסטוריה

הפנינג של מאבקים וסוגיות קשות. הפגנת נשים נגד אלימות במרחבים ציבוריים ביום האישה הבינלאומי בביירות (צילום: אן פאק/אקטיבסטילס)

הפנינג של מאבקים וסוגיות קשות. הפגנת נשים נגד אלימות במרחבים ציבוריים ביום האישה הבינלאומי בביירות (צילום: אן פאק/אקטיבסטילס)

ובכל זאת…

כל פמיניסטית מתחילה יודעת שיש לנו שני ימים בשנה שבהן מדברים על נשים ורק על נשים: הראשון, היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים (25.11), הוא עצוב ואילו השני אמור להיות יותר עליז, הלא הוא יום האישה הבינלאומי ב-8 במרץ. באחד אנחנו כואבות, בוכות ומוחות ובשני אנחנו אמורות לחגוג ולהיות מבסוטיות ללא קשר למצבנו באמת.

בעולם הערבי יש עוד יום קטן שנקרא יום האם (חל ב-21.3), בו כל הילדים סוחטים רגשית את האימהות שלהם באמצעות פרחים ומוצרי טיפוח ועוד. נראה לי שבישראל הפכו אותו בלית ברירה ליום המשפחה.

איכשהו השנה, להבדיל משנים קודמות, היו לי רגשות מעורבים כלפי יום האישה. מצד אחד ממש שידרתי עוצמה וגאווה נשית בסביבתי, ופתחתי את כל פגישות העבודה בנושא זה, וחגגתי את היותי אישה כמנהגי ושיתפתי רשימות של נשים מרשימות מהעולם הגדול ומהעולם הערבי.

הרי בכל זאת, מתי ייצא לי להכיר את עשרת הנשים העוצמתיות בהיסטוריה של סודן, למשל? או לראות את רשימת שלושים הערביות המשפיעות באמריקה, או רשימת נשות העסקים הכי מוצלחות בעולם ממוצא ערבי, או תמונות של נשים מתימן וסוריה ומדינות אחרות לפני עשרות שנים לעומת מצבן היום.

הרבה רשימות, אולי אפילו יותר מדי ליום אחד, הייתי אומרת. בסוף היום הרגשתי רוויה מסוימת מהחגיגיות המופרזת. הרגשתי כמו אישה מוכה שבעלה מביא לה שרשרת זהב וזר פרחים וחושב שהסימנים בגוף ובנפש ייעלמו, התייסרתי מהתחושה הזאת שיש גברים דו-פרצופיים בכל פינה: חברי כנסת, מנהלים, פעילים פוליטיים, וגם ראשי רשויות ששולחים הודעות ברכה ומחלקים ביום הזה פרח לכל עובדת ומתייחסים בשאר ימי השנה לאותן עובדות כפח אשפה של המועצה או לכל היותר כאגרטל במשרד שלא זז ולא ממש משפיע.

נלחמתי בתוכי במחשבות השליליות האלו. ״למה לקלקל את השמחה, סמאח״, אמרתי לעצמי. ״למה כל דבר המוח שלך חייב להפוך למורכב ומאתגר, שלא להגיד מדכא״?

ניסיתי לברוח משם ולהתמקד בהצלחות, במאבקים ובעוצמות שיש לנשים כשהן רוצות משהו ומתארגנות.

הזכרתי לעצמי את מצעד הנשים בוושינגטון וההפגנות בנושא ההפלות באירופה והמאבק שלנו נגד רצח נשים שהוציא השנה מאות לרחובות. הזכרתי לעצמי את המאבק לחזקת הגיל הרך, המאבק של עובדות הקבלן והפללת הלקוחות בתעשיית הזנות, ורדיפת מטרידים ערבים ויהודים ברשת, את המאבק של האמהות מ״אפס מלידה״ ועוד דברים קטנים בכל מקום.

שכנעתי את עצמי שהתקדמנו קצת, ושאנחנו חייבות להמשיך. ביחד או לחוד, זה לא ממש משנה. העיקר להמשיך.

למעשה אנחנו הנשים נאבקות בהיסטוריה שלמה של אנושות שמדירה אותנו מכל נושא כמעט, למעט הילודה. וזה די כי אין לנו תחליף ״עדיין״ בנושא הבטחת המשכיותה של האנושות הזו. וזה למרות שגם שם הרחם הנשי נאבק בשעבוד בידי גברים, מדינות וקבוצות שונות.

אז השינוי שאנחנו מבקשות צפוי לקרות בעוד כמה מאות שנים לפחות, לא?

אותן מחשבות רבות על יום האישה הביאו לכך שהחיוביות שבהן כמעט והתגברו על המחשבות השליליות שבתוכי. בעוד הלב שלי כואב וחוגג את המערכה סימולטנית, בעוד תמונותיהן של נשים שנפלו ונרצחו במלחמה על חירותן עומדות מול עיני ליד תמונות נשים פורצות דרך, החלטתי שהן כולן חיילות בצבא השחרור המגדרי שלנו ולכולן יש מקום במאבק.

כמעט החזרתי לעצמי את האיזון הנדרש ואז קיבלתי הודעה: ״רק היום ולכבוד יום האישה הבינלאומי! את מוזמנת לפנק את עצמך עם מבצע חזיות ותחתונים אחד + אחד מקולקציית הקיץ שלנו״.

המסקנה הבלתי נמנעת היא שכל מה שנעשה, וכל הפמיניזם שאנחנו מנסות לדחוף קדימה: בפוליטיקה, באקדמיה, בחברה ובכל מקום, תמיד יימצא האינטרס הכלכלי והמסחרי כדי להרוויח ולגזור מזה קופון.

 

> אנדומטריוזיס שלי: למי בכלל אכפת ממחלה שפוגעת רק בנשים?

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf