"לא כל היהודים הם יהודים"

בין שלל הסרטים שהוקרנו בפסטיבל הסרטים הפלסטיני העצמאי בחיפה, שהתקיים לאחרונה זו השנה השנייה בעיר, היו כמה שמשכו את תשומת לבי. העיקרי שבהם היה הסרט "מחוץ לפריים – מהפכה עד לניצחון" (Off Frame – AKA Revolution until Victory), של הבמאי מוהנד יעקובי. הסרט נקרה בדרכי כשעיינתי בתוכניה העשירה של הפסטיבל. משהו בטריילר של הסרט הזה קסם לי, בייחוד הסצנות בהן מגוון דמויות עבר פלסטיניות מדברות בצורה מדויקת ורהוטה. הסצנות האלה הזכירו לי את הסרטון הנדיר מארכיונו של עיתונאי אוסטרלי שראיין את גסאן כנפאני הרהוט והכריזמתי, שנחשף לפני מספר חודשים.

סרטו של יעקובי מגולל את הסיפור הפלסטיני החל מימי המנדט הבריטי, דרך הנכבה וחיי הפליטים במדינות הסביבה, ועד ימינו אנו, דרך סיפור היעלמות הארכיון של יחידת ההסרטה הפלסטינית (Palestine Film Unit)  במהלך הפלישה הישראלית ללבנון בשנת 1982. היחידה הזו, שהייתה זרוע של אש"ף, תיעדה את האירועים המכוננים של הארגון והיוותה מקום מקלט וארכיון לסרטים ותיעודים היסטוריים. לאור משאבי המידע הדלים שעמדו לרשותו וכיוונו המחקרי, ניתן להודות כי הסרט הוא יצירה קולנועית בעלת חשיבות רבה. עבודתו של יעקובי שופכת אור על צד אחר של הסכסוך בעין אומנותית, תוך שימוש בחומרי גלם שמעולם לא עברו עיבוד או עריכה, זאת על מנת ליצור סיפור תיעודי אחר, שונה ופורץ דרך. יחד עם זאת, לא זה מה שהעסיק אותי אחרי שצפיתי בסרט, אלא הסמנטיקה.

יעקובי עוסק בחיי הפליטים הפלסטינים דרך שלל דמויות, של מנהיגים ושל אנשים רגילים ושל לוחמים ולוחמות בקבוצות הפלסטיניות החמושות דאז – שמביעות את דעתן על הסכסוך. המשותף לכל הדמויות הוא שעוד בשלב כל כך מוקדם של הסכסוך, הן הקפידו לציין כי המאבק הוא נגד הציונות, נגד הציונים ונגד הכוחות הקולוניאליים-אימפריאליסטיים, ולא נגד היהדות או היהודים.

הטריילר לסרטו של יעקובי:

זהו פרט מאוד מעניין לאור ההתפתחות בשיח על הסכסוך כפי שאנחנו עדים לה כעת, כאשר מעצבי דעת קהל ומנהיגים בישראל עושים מאמצים כדי לצבוע את המאבק הפלסטיני בגוונים של אופי אנטישמי או אנטי-יהודי. יתרה מזו, הם אף מתאמצים להוכיח קשרים של כלל העם הפלסטיני לנאציזם, כאשר אזכוריו של השייח' אמין אל-חוסייני נתפסים כמוסכמה שמאששת את הקשר הדמיוני הזה. אך לצערם של אלה, הבמאי הפלסטיני של הסרט לא מעניק לחוסייני ולו שנייה אחת של זמן מסך או חסד.

בין ציונים ליהודים

לאורך הסרט, הפלסטינים מתייחסים לציונות כאל גורם שהוא הוא בסיס הסכסוך, ולא היהודים, ואין הדבר מובן מאליו. זו נקודה שמעלה את השאלות הבלתי נמנעות, כיצד ומתי נצבע הסכסוך בצבע האתני? ומי אחראי לכך שהסכסוך בין הצינות לפלסטינים הפך לסכסוך בין יהודים לערבים? היכן עומדת הסמנטיקה הזו היום בצד הפלסטיני? ועד כמה מסגור זה מעמיק את השסע בין יושבות ויושבי הארץ?

למדינת ישראל יש חלק נכבד במלאכת העיצוב של הסכסוך כסכסוך אתני ודתי. זה בא לידי ביטוי כבר בעצם הגדרת המדינה כמדינת לאום יהודית, שיהדותה קודמת להיותה דמוקרטית. מבלי לנתח כרגע האם יהדות היא לאום, דת או שניהם, ומאחר וזה לא הנושא וקטונתי מלהיכנס אליו, אין חולק על שמוסדות המדינה חותרים לביסוס מעמד יהדות המדינה: באמצעות חקיקה גזענית נגד המיעוט הפלסטיני, באכיפה סלקטיבית שמפלה לרעה את הציבור הפלסטיני, במתן במה לקולות שבלי טיפה של בושה קוראים להפרדה אתנית בין בני אדם. כך יוצק הממסד הישראלי עוד שמן למדורת המתח בין יושבי הארץ כל הדרך לביסוס תודעת ה- "ערבים נגד יהודים".

אל מול זה, ובצד הפלסטיני, אפילו אחד המרים באויבי המדינה, ארגון חמאס, מנסח בימים אלו מחדש את אמנתו על בסיס מאבק מול התנועה הציונית שנישלה את הפלסטינים מזכויותיהם ואדמותיהם. והוא ככל הנראה מנסה לאמץ דרכי פעולה חדשות בזירה האזורית.

אבל השפעות עיצוב התודעה מרחיקות לכת ומחלחלות לא רק בקרב האוכלוסיה היהודית, אלא גם עמוק בקרב הפלסטינים. לאחרונה יצא לי לשוחח עם פעילה רדיקלית שסיפרה לי שני סיפורים שהעלו חיוך בפי; הראשון הוא מימי ההפגנות בהן השתתפה בכפר בלעין נגד גדר ההפרדה, שם היא נתקלה באבחנה של הילדים בין החיילים לבין הפעילים: כאשר החיילים לדבריה הוגדרו כיהודים, בעוד הפעילים הוגדרו כישראלים. סיפור נוסף שלה היה כאשר היא נקלעה לבית משפחה שבה אחד הילדים פחד ממנה, ואמו בחרה להרגיע אותו בדרך יצירתית בעזרת ההסבר ש-"לא כל היהודים הם יהודים".

לכן נקודה שחשוב לעמוד עליה היא שאם גם הציבור הפלסטיני יבלע את הפיתיון ויהפוך לעוד צד גזעני בסיפור, אז מאבקו המוצדק להשגת החירות והזכויות, יהיה נתון לסכנה קיומית שתנשל אותו במובן מסוים מכל לגיטימציה. הדבר גם נכון ליהודים יושבי הארץ שמתנגדים למתכונת הנוכחית של הממסד. הפלסטינים שחוו את ראשיתו של העימות כבר אמרו שזהו לא סכסוך מול היהודים, אלא סכסוך שבו צד אחד של המתרס הוא הכיבוש והתפיסה הציונית, ומנגד עומדת זכותם של הפלסטינים להרגיש בבית ולחזור לחיות בארץ הזו.

אך הדבר שהציונות מסרבת לפקוח עיניים ולהכיר בו הוא שיש מספיק אדמה בשביל שכולם יוכלו לחיות בארץ הזו בכבוד וללא תיוגים, ייהנו מחירות, יגשימו חלומות וישגשגו תחת חסותו של שלום אמיתי; שלום שבו מניחים את השנאה והטינה בצד, מקיאים את הגזענות וחושבים כיצד לבנות עתיד משותף ובריא על בסיס אנושי ותו לא.

> סניף ארומה אסר על העובדים לדבר ערבית מול הלקוחות