newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"אני מקווה ששביתת הרעב תימשך עוד חודש. הרחוב הפלסטיני מתעורר"

הוא נכנס לכלא בפעם הראשונה בגיל עשר, היה ממקימי גדודי אל-אקצה והפך לנציג האסירים הביטחוניים של פת"ח בכלא קציעות. בעשור האחרון עוסק רמזי פיאד בקידום ההידברות בין נציגי האסירים המשוחררים של הפלגים הפלסטיניים בגדה, ורואה בשביתת הרעב של האסירים הזדמנות: "אם השביתה הזו תצליח, היא יכולה להסתיים במהפכה עממית". ראיון

מאת:

שביתת הרעב של האסירים הפלסטינים בבתי הכלא הישראליים סגרה כבר שבוע שני, וכצפוי, אחרי הרעש התקשורתי הראשוני, ירדה מסדר היום הציבורי בישראל. גם זה ביטוי של היוהרה האדנותית של הכובש: האדישות הזו לדרמה פוליטית וחברתית עמוקה ברחוב הפלסטיני שככל שאנחנו מתעניינים בה, אם בכלל, זה במונחים של השיח המאוס על "המחבלים" שמעיזים לדרוש ערוצי לוויין.

אצלי השביתה הזו הדהדה מהיום הראשון שם אחד: רמזי פיאד, אסיר ביטחוני לשעבר שהייתי מראיינת לפני 12-13 שנים בתוכנית שהגשתי אז ברדיו "כל השלום". רמזי היה עולה אצלי לשידור מפעם לפעם מתוך קציעות, ומדבר על מצב האסירים ועל פוליטיקה פלסטינית בכלל. כמה מהתובנות העמוקות ביותר שלי אני חייבת לשיחות האלה. במשך השנים נרקמו בינינו יחסי ידידות של ממש, ובאמצעות חברים מבחוץ יכולנו גם להחליף תמונות של המשפחה והילדים, מכתבים, מתנות לילדים. הרבה מאוד זמן לא דיברנו, רמזי ואני. שביתת הרעב החזירה אותי באחת לשיחות שלנו אז, ואחרי שיחה קצרה אנחנו מסכימים שהגיע הזמן להיפגש אחרי כל השנים האלה. רמזי לא יכול להיכנס לשטחי ישראל, אז אני נוסעת לפגוש אותו ואת משפחתו בג'נין.

הוא ממתין לי בחווארה כדי ללוות אות משם לג'נין. "אני לא רוצה עוד מקרה טלי פחימה", הוא אומר בחיוך. למרות שהשנים בכלא ניכרות עליו היטב אני מזהה אותו מיד מהתמונות, והפגישה מרגשת מאוד. הוא שולף מהאוטו תרמוס ושתי כוסיות ומוזג לנו קפה, "קפה ברוכה הבאה", ואנחנו יוצאים לדרך. רמזי נשוי ויש לו כעת שני בנים – אוסמה הבכור, בן 16, שהיה תינוק בתמונות ששלח לי אז, ועלא, בנו בן התשע שנולד אחרי שכבר השתחרר. עד לאחרונה היה תושב מחנה הפליטים בג'נין, לפני כחודשיים עבר עם משפחתו לעיר עצמה.

> למה אני הולכת לשבות רעב ביום העצמאות?

סיפור חייו הוא סיפור המאבק בכיבוש. רמזי פיאד (אורלי נוי)

סיפור חייו הוא סיפור המאבק בכיבוש. רמזי פיאד (אורלי נוי)

כמו פלסטינים רבים בני דורו, סיפור חייו הוא סיפור המאבק בכיבוש. הזיכרון הראשון שלו הוא שהורסים את הבית שלו בגיל שלוש. "בפעם הראשונה שנכנסתי לכלא הייתי בן עשר. נכנסתי ליום. זרקתי אבנים. תפסו אותי והיכו אותי על הרגליים עם מקל. שאלו אותי מה השם שלי, ולמרות שהשם שלי היה כתוב על כל המחברות נתתי להם שם אחר. גם לא אמרתי מילה על הילדים האחרים שהיו איתי.

"בפעם השניה הייתי בגיל של אוסמה, בן 16. זרקנו בקבוק תבערה ולמחרת באו לקחת אותי מהבית. זאת היתה הפעם הראשונה שנכנסתי לחקירה. איש השב"כ אמר לאמא שלי 'תגידי שלום לבן שלך, את לא תראי אותו שלוש שנים'". בתקופת המאסר הזו, מגיל 16 עד 19, הוא גם הצטרף לפת"ח, וכשיצא מהכלא בגיל 19 כבר היה נציג הפת"ח במחנה הפליטים בג'נין.

כשהתחילה האינתיפאדה השנייה, רמזי היה אחד החברים הראשונים בגדודי אל-אקצה ונכנס לרשימת המבוקשים. ב"חומת מגן" נכלא שוב וישב שלוש שנים וחצי במעצר מנהלי. "הבן שלי, אוסמה ,היה אז בן שישה חודשים. כשהוא בא לבקר אותי בקציעות בפעם הראשונה – בלי לינא, אמא שלו, כי אין לה אישור – הוא היה בן שנה וחצי ולא ידע מי אני בכלל. כשהוא ראה את מנהל בית הכלא איתי הוא קרא 'יהודי, יהודי' והתרחק ממני. אחר כך הצלחנו לארגן ביקורים עם לינא ואז הוא למד להכיר אותי כאבא שלו".

מאז שהשתחרר ב-2005, עיסוקו העיקרי הוא בקידום דיאלוג בין מנהיגי הפלגים השונים בגדה, כולם אסירים משוחררים. מבחינתו, מדובר בפרוייקט חיים.

"גם בכלא יש סכסוכים בין אסירי הפלגים השונים, אבל שם פותרים את הסכסוכים בדיאלוג. זאת הסיבה שאני מתרכז באסירים לשעבר כדי לדבר על הסכם בין פת"ח לחמאס, כי האסירים משתמשים בדיאלוג במשך שנים – גם זה עם זה וגם עם ההנהלה. הם משתמשים בשכל, והם יודעים לעשות גם משא ומתן. אני עשיתי הרבה שימוש בזה בתור נציג אסירי הפת"ח, ובסופו של דבר הצלחתי להגיע עם הנהלת הכלא להרבה הבנות.

"האסירים בחברה הפלסטינים הם פוטנציאל גדול. יש להם את הכבוד של הרחוב, וההנהגה לא יכולה ללכת נגדם. אנחנו גם מחוברים הרבה יותר לשטח – כאסיר לשעבר אני מסתובב בין המשפחות, מרגיש את הדופק, מה שההנהגה לא מסוגלת לעשות מזמן. הגענו כבר למצב של הידברות קרובה וכנה, ולכמה הסכמות משמעותיות. כמובן שאם מנהיגי השטח האלה יגיעו להסכמות שפוגעות באינטרסים של ההנהגות הפוליטיות שלהם, הם יפסיקו את המהלך. אבל האנשים האלה מדברים בשפה דומה מאוד בגלל השנים שלהם בכלא, עד כדי כך שאם תקשיבי להם מבחוץ לא תוכלי תמיד לדעת מי פת"ח ומי חמאס. זה החלום. שנצליח לדבר סוף סוף בשפה אחת".

> היום ה-12 לשביתת הרעב של האסירים הפלסטינים: הפגנות, שביתת הזדהות, ואתגר המלח והמים

" היום השני והשלישי קשים מאוד, אבל אחר כך הגוף מתרגל לחולשה ולומד לחיות עם זה". אסירים לשעבר שובתים רעב בסולידריות עם האסירים בבתי הכלא, ג'נין. (אורלי נוי)

" היום השני והשלישי קשים מאוד, אבל אחר כך הגוף מתרגל לחולשה ולומד לחיות עם זה". אסירים לשעבר שובתים רעב בסולידריות עם האסירים בבתי הכלא, ג'נין. (אורלי נוי)

מהר מאוד, רמזי עובר לדבר על הרשות הפלסטינית. כצפוי, הביקורת שלו חריפה.

"אבו מאזן משקר לפלסטינים. הוא אומר שהמטרה שלו היא מדינה פלסטינית אבל מה שהוא רוצה להשיג זה סוג של שלום כלכלי. ישראל לפחות אומרת בכנות: לא מדינה פלסטינית ולא בטיח. היום יש לישראל הזדמנות לעבור מניהול הסכסוך לפתרון הסכסוך. היא חזקה מאוד, הרחוב הפלסטיני חלש ומסוכסך, ומדינות ערב רוצות לעשות עם ישראל שלום נגד איראן. אז ישראל אומרת, מדינה פלסטינית? יש, בעזה. בגדה יהיו כמה הנהלות: ג'נין, רמאללה וכו', ובתוכן כמה משפחות חזקות שאיתם ישראל תתעסק ישירות. כמו המוכתארים של פעם. והשלטון הפלסטיני משתף עם זה פעולה כי הכסף שלו וכל הכלכלה הזו עומדת על כסף שמגיע מישראל ומארצות הברית. אנשים מוכנים לעשות הכל כדי לשמור על הפרנסה שלהם. ההרג של באסל אל-אערג' לא הפתיע אותי. התיאום הביטחוני זה הקשר היחיד שיש לישראל עם הרשות, את השאר היא עושה ישירות מול אנשים בשטח.

"הכיבוש הוא כיבוש. בסדר. אבל גם אנחנו הפלסטינים נכשלנו. אנחנו מגנים גם על דברים שאסור להגן עליהם, כמו שחיתות למשל. ההצלחה הגדולה שלי בכלא היתה זה שכולם ידעו שאני אף פעם לא משקר. אם זאת תהיה התמונה שלנו כעם, אנחנו נצליח. ונכשלנו בעוד דברים. לא רק אתם הישראלים השתגעתם, אלא גם אנחנו. יש לנו טעות במאבק. מאבק נגד אזרחים זה טעות. ילדים שמשתמשים בסכין זאת טעות גדולה. בסוף האינתיפאדה הראשונה אני הייתי אחד מהאנשים שהיו שותפים לטעות של כניסה למאבק מזוין. זה השאיר בחוץ את כל מי שלא החזיק בנשק, והמאה עם הנשק הפכו לשמונים ואחר כך לשישים ואז זה נעלם. וזה גם נתן לישראל תירוץ לסיים את החשבון. בכל העולם כיום השינוי קורה ברחוב, ואם כל הפלסטינים ייצאו לרחוב לשבוע אחד הכיבוש יגמר. אבל אנחנו הפלסטינים אף פעם לא עשינו דיאלוג פנימי כדי להבין איפה טעינו וכדי ללמוד מהטעויות האלה.

"באינתיפאדה הראשונה ההנהגה היתה מחוברת לשטח, הרבה יותר מעכשיו. באינתיפאדה השניה ההנהגה – גם של פת"ח, גם של חמאס – הלכו אחרינו, אנשי השטח, וזאת בעיה גדולה. זה אנחנו שהיינו צריכים ללכת אחריהם, זאת המשמעות של הנהגה. ולא הצמחנו מנהיג כזה שיכול להגיד עכשיו לאנשים לצאת מהבית והם ייצאו. ברגותי הוא חמישים אחוז כזה, אבל אין לנו מישהו בסדר גודל של נלסון מנדלה או ח'ומייני. אבו מאזן חלש מאוד, הכוח היחיד שיש לו זה הכלכלה של הרשות שהוא מחזיק בידיים, אבל אנשים לא מאמינים בו. יש לנו מנהיגים, אבל אין לנו הנהגה. אם מרוואן יוצא עכשיו החוצה הוא לא ינצח בבחירות של הפת"ח כמו שניצח עכשיו, הוא הצליח בגלל שהוא בפנים. אין לנו חזון לטווח ארוך, וזה מה שאני מנסה לעשות עם קבוצת האסירים המשוחררים. לחשוב לא על איפה נהיה עוד שנה שנתיים, אלא איפה אנחנו רוצים להיות עוד עשרים שנה. אני עושה את זה כבר עשר שנים, וזה מתסכל מאוד. אנחנו הפלסטינים, כשאנחנו הולכים צעד אחד קדימה אנחנו מיד עושים שלושה צעדים אחורה. ואני חייב לומר שההנהגה הישראלית יותר כנה עם העם שלה מאשר זו הפלסטינית. היא מדברת בקול אחד. ההנהגה הפלסטינית מתנגדת לשביתת הרעב כי זה מחזק את מרוואן, אבל בחוץ הם יתמכו בה".

> לימודים, טלפונים ומשפט הוגן: דרישות האסירים הפוליטיים עם פתיחת שביתת הרעב

שיקום אחרי חורבן חומת מגן. מחנה הפליטים בג'נין

שיקום אחרי חורבן חומת מגן. מחנה הפליטים בג'נין

אנחנו יושבים בחדר האורחים בביתם היפה בג'נין. לינא, רעייתו, מצטרפת לשיחה לפרקים. היא היתה צעירה מאוד כשנישאו ומהר מאוד מצאה את עצמה לבד, עם תינוק קטן, כשרמזי נכנס לכלא. בינתיים שני הבנים, אוסמה ועלא, חוזרים מבית הספר. הם לוחצים את ידי באדיבות ובסקרנות גלויה.

"תדעי לך שהיתה לנו התלבטות אמיתית מה לומר להם לפני שאת מגיעה. הם לא פגשו יהודים אף פעם. אוסמה עוד שמע עליך הרבה סיפורים, הוא מכיר אותך, אבל עלא, לא ידענו מה להגיד לו. הוא ילד, הוא יודע שאבא שלו ישב בכלא הרבה שנים, הוא שונא את אבו מאזן והוא מאמין במאבק המזוין. סיפרתי לו שאת חברה שלי, ושעזרת לי הרבה בכלא. הוא לא אמר כלום, אבל אחר כך שמעתי אותו אומר לבן דוד שלו 'תבוא אלינו עיתונאית יהודיה', את יודעת, הם לא אומרים ישראלים, הם אומרים יהודים, 'אבל היא חברה של פלסטינים יותר מישראל!'. אני שמח שהוא חושב על הדברים האלה בעצמו, לא מנסה להשפיע עליו באיזה כיוון לחשוב. בגיל הזה אבא שלו קדוש בשבילו, אני רוצה שהוא יחליט דברים לבד".

אחרי ארוחת הצהריים, אנחנו חוזרים לדבר על שביתת האסירים. רמזי תולה בה תקוות גדולות.

"השביתה מחזקת את היחסים בין הפלגים. היא תצליח אם תהיה מהפכה עממית, או אם הרשות הפלסטינית תפסיק את התיאום הביטחוני עם ישראל. היא כוללת כרגע כ-1100 אסירים של פת"ח, 200 מהחזית העממית, 150 מהג'יהאד האסלאמי ו-150 מחמאס. בהתחלה חמאס התנגדו לשביתה, אבל בגלל הלחץ שיש עליהם בעזה אני חושב שיש אפשרות שחמאס תוציא את אנשיה לרחוב ותציג את עצמה כמגינת האסירים.

"אני אופטימי לגבי השביתה הזו. הרחוב הפלסטיני חיכה הרבה זמן לצעד כלשהו, והצעד הגיע בזמן. זה מחזק את המעמד הפוליטי של הפלסטינים, מחזק את הרחוב שנמצא כולו עם האסירים, ומעודד את הפלגים לכיוון של אחדות, וגם עוזר לאבו מאזן בסופו של דבר, זה קלף חזק מול העולם. ההצלחה הראשונה של השביתה תהיה יציאה למאבק עממי, אבל ההצלחה הגדולה באמת תהיה אם נשיג הסכם בין פת"ח לחמאס, ואחרי זה נלך לבחירות. זה עדיין רחוק, אבל אני מאמין שיהיו הפתעות. אם הם ירגישו שהם מאבדים את הרחוב, הם יעשו את זה. אחרת אנחנו חס וחלילה יכולים למצוא את עצמנו במלחמה פנימית, או שחמאס תלך על סבב אלימות מול ישראל. שני המצבים האלה רעים מאוד לעם הפלסטיני".

ישראל נוקטת ביד קשה נגד האסירים השובתים, אתה לא חושש שיצליחו לשבור אותם?

"אני לא חושב. תראי, לאנשים האלה כבר אין מה לאבד. בזמנו כששבתנו רעב, איימו לקחת לנו חלק מהתנאים והיו אנשים שהפסיקו את השביתה. אבל את כל התנאים האלה כבר לקחו מהאסירים היום, אז למה שיישברו? מעבר לזה, ניסיון העבר של שובתי הרעב הבודדים לימד את האסירים המון. הם יודעים בדיוק כמה זמן אפשר להחזיק מעמד ואיך. אני שבתתי רעב בעצמי, אני יודע שלא מתים מזה כל כך מהר. היום השני והשלישי קשים מאוד, אבל אחר כך הגוף מתרגל לחולשה ולומד לחיות עם זה. אני לא חושב ששווה לישראל לראות תמונות של אסירים מאושפזים, אולי שווה לה יותר לתת להם רדיו ולדבר פעם בחודש בטלפון. ככל שהשביתה הזו תמשיך, ישראל תשלם מחיר פוליטי גדול יותר. אישית אני מקווה שהשביתה הזו תימשך לפחות עוד חודש. זה נותן לנו הזדמנות לעשות עבודה ברחוב, יש הרגשה שמשהו מתעורר".

> למרות עברו, יום אחד נצטרך לשחרר את ברגותי

אחרי חומת מגן היה צריך לבנות אגף חדש. בית הקברות בג'נין (אורלי נוי)

אחרי חומת מגן היה צריך לבנות אגף חדש. בית הקברות בג'נין (אורלי נוי)

בסוף השיחה שלנו, רמזי ומשפחתו לוקחים אותי לסיבוב בג'נין. אנחנו נוסעים במחנה הפליטים ממנו יצאה המשפחה לא מזמן, והם מראים לי מאיפה הגיעו הטנקים בזמן חומת מגן. "כמעט כל מה שאת רואה כאן שוקם אחרי שנהרס", אומר רמזי. משם אנחנו ממשיכים למרכז העיר, שם עומד אוהל התמיכה הגדול באסירים שובתי הרעב. כמה אסירים לשעבר החלו שם לפני יומיים בשביתת רעב משלהם, בסולידריות עם החברים שבפנים. צריך לראות את התכונה באוהל הזה כדי להבין את חשיבות השביתה הזו ברחוב הפלסטיני.

אחר כך אנחנו הולכים לראות את בית הקברות, ואת האגף שהתווסף אליו בימי חומת מגן. משם אנחנו ממשיכים לפיקניק קצר בחורשה הענקית בסמוך למקום בו עמדו ההתנחלויות כדים וגנים. במשך כל הזמן שההתנחלויות האלה היו כאן, הם מספרים, לפלסטינים היה אסור להיכנס לחורשה הזו, ששטחה גדול יותר משטח מחנה הפליטים. לינא קוטפת לי במקום עלים ריחניים להפליא בשביל התה, ועלא הנרגש עושה סיבוב קצר על האוטו של אבא. הוא מציע לי סיבוב, אני מחווירה ומסרבת בצחוק גדול.

בסוף היום, הם מלווים אותי את הדרך חזרה עד לחווארה: רמזי ומשפחתו מלפנים, ואני במכונית מאחור עם עלא בן התשע שבחר להצטרף אלי לנסיעה, על הרקע ההררי המשגע של שכם. הוא ילד נבון מאוד, עליז ופתוח. בדרך הוא מספר לי על הטיול הכיתתי לקלקיליה, על גור הכלבים שאימצו לא מזמן, על תוכניות הטלוויזיה שהוא אוהב, על חבריו לכיתה. אני שואלת אותו מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול. "רופא", הוא משיב מיד. איזה רופא? "רופא לב", הוא עונה אחרי הרהור קצר. ואנחנו מדברים קצת על הדומה והשונה בין הלב והמוח, ובסוף, ממש לפני שאנחנו נפרדים, הוא אומר "נכון שאי אפשר לחיות בלי לב וגם לא בלי מוח, בלי מוח אי אפשר לחשוב ובלי לב אי אפשר להרגיש. אבל אם אני צריך לבחור, אני בכל זאת חושב שעדיף לי להיות רופא לב".

> אומה שלמה בטראומה: האם באמת אפשר להשתחרר מהכלא הישראלי?

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf