newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כשהמילה כיבוש מפסיקה לתאר את מה שקורה בין הים לירדן

הספר "חמישים: סופרות וסופרים מן העולם כותבים על הכיבוש" יותיר אתכם עם מועקה זמן רב לאחר הקריאה. אינסוף רגעים בנאליים וקומיים, מכמירי לב ומעוררי זעם של שרירותיות אילמת - המהות של מנגנוני הנישול והדיכוי, שהחברה הישראלית שכללה במשך עשרות שנים

מאת:

כותב אורח: אייל הראובני

פסטיבל שנת יובל ה-50 לכיבוש התפוגג מהר מדי מבלי להותיר רושם רב על הציבור או השיח הישראלי. אבל הוא לפחות הותיר אחריו מספר ספרים מרשימים המעשירים את מדף הספרים בעברית העוסקים בכיבוש, שגם ככה הוא מצומצם מאד. ביניהם "50 – מושגים, עדויות וייצוגים של כיבוש" בעריכת ישי מנוחין, וספרו החדש של הסופר עורך הדיו ואיש זכויות האדם הפלסטיני רג'א שחאדה.

אבל הבולט בספרים אלו הוא זה שיזמו חברי ארגון שוברים שתיקה – אסופת עדויות ספרותיות של 26 סופרות וסופרים מכל העולם (כולל שני פלסטינים תושבי רמאללה – רג'א שחאדה ופידא ג'רייס, סופר פלסטיני איש עכו, עלא חליחל, וסופר ישראלי אחד, אסף גברון), כולם תרמו ללא תמורה את זמנם ומאמריהם לאסופה שנערכה על ידי זוג הסופרים היהודים-אמריקאים איילת ולדמן ומייקל שייבון. האסופה יוצאת לאור במקביל בעברית, אנגלית וערבית, ומסכמת מאמץ הפקתי ולוגיסטי מורכב וממושך שנמשך שלוש שנים (כולל אימות עובדות קפדני שנדרש על ידי ההוצאה האמריקאית) ועתיד עוד לכלול תרגום לשפות נוספות וסבבי ערבי קריאה והרצאות.

>> מתוך האסופה: מעבר למסך הברזל של עזה. סיפור מאת דייב אגרס

האסופה ערוכה כמיועדת לקהלים שונים ברחבי העולם, בכוונה מוצהרת שהעדויות הספרותיות בספר, שחלקן כבר התפרסמו ומתפרסמות בימים אלה בעיתונים שונים, יובילו לשבירת השתיקה בעולם ויניעו לפעולה שתביא לסיום הכיבוש. האסופה לא כוללת מראי מקום או מפה המציגה היכן ביקרו הסופרות והסופרים, למרות שרבים מהישראלים, גם המשכילים והמעודכנים שבהם (וראו לדוגמא את ההבלים שכתב פרופ' יורם יובל על מפת הגדה במוסף "הארץ"), וודאי שקוראים אחרים בעולם יתקשו למקם את האתרים והמקומות במפה הסבוכה ממילא של הגדה המערבית.

כצפוי, אנשי שוברים שתיקה לקחו את הסופרים לסיורים באזורים בהם הם פעילים – ההתנחלות היהודית בחברון ואזור דרום הר חברון, בדגש על הישוב הפלסטיני סוסיא, ונעזרו באשת מחסום Watch, חנה בר"ג, שהציגה להם את ייסורי המעבר במחסום קלנדיה שבצפון ירושלים. חוויות אלה זכו לייצוג יתר באסופה ואחרי תיאור רביעי של ביקור הסופרים בחברון או בסוסיא אתה תוהה, בחוכמה שבדיעבד, אם לא כדאי היה להציע לחלק מהסופרות והסופרים לבקר באזורים אחרים של הגדה המערבית, המועדים גם הם לפורענויות אחרות של משטר הכיבוש.

הרגשה זו מתחזקת עוד יותר כשולדמן משווה בדרך אגב את עיסא עמרו, העומד בראש הארגון החברוני צעירים נגד התנחלויות  (שיתחלק עם שוברים שתיקה בהכנסות ממכירת האסופה) , למין גנדי פלסטיני (תוך כדי אזכור האמירה המופתית של האלוף עמוס גלעד: "אנחנו לא מתמודדים טוב עם גנדי") ואינה מזכירה, או שאינה מכירה את פועלו של מובארכ עוואד, מי שייסד באמצע שנות השמונים את המכון הפלסטיני לחקר אי האלימות בירושלים, וגורש מהגדה ב-1988, בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה לאחר שהנהיג הפגנות, צעדות ושביתות לא אלימות.

> למה רוב השמאל הישראלי מגלח 19 שנות כיבוש?

המאמרים והסיפורים הטובים באסופה זו הם אלה בהם הסופרות והסופרים לא הציבו את עצמם במרכזם, כמי שנדרשים לנסח ולעדכן מחדש את עמדתם ביחס למדינת ישראל הכובשת, הפרויקט הציוני או עוולות הכיבוש. דווקא המאמרים של כמה מהכותבים היותר מפורסמים – של זוכה פרס נובל, הסופר הפרואני מריו ורגס יוסה, קולם טויבין האירי ולארס סובי כריסטנסן הנורווגי נופלים לפח הפלקטי הזה ונקראים כאילו הם מתנצלים-משהו על תמיכתם בישראל, בייחוד כשהם נקראים פה, מתורגמים לעברית.

אבל לצידם האסופה מציעה מבחר משובח של מאמרים וכתבות עיתונאיות-ספרותיות משובחות המבטיחים להמשיך ולהעיק זמן רב לאחר הקריאה בהן. התיאור של שייבון  ("ענק בכלוב") את איש העסקים הפלסטיני-אמריקני סם בחור המסרב להרים ידיים מול ההגבלות האבסורדיות של משטר הכיבוש הישראלי רצוף באינסוף אנקדוטות טרגי-קומיות. הסיפור של רייצ'ל קושנר על הפעיל הפלסטיני בהא נבאבתא ("מיסטר נייס גאי") ממחנה הפליטים שועפט, שנרצח זמן קצר לאחר פגישתה של קושנר עמו, מכמיר לב ומדכא, ולו רק בגלל הידיעה שעד היום רוצחו מהלך חופשי. שחאדה מפליא לספר על התושייה היצירתית של נהגי המונית הפלסטינים ("סמי") נוכח הדרכים העוקפות והמפותלות אליהם הם מוכוונים, העיכובים והמחסומים ממחישה היטב את היותנו, הישראלים, אדוני הזמן של הפלסטינים.

דייב אגרס מלמד איך רצועת עזה הפכה לבית כלא ענק ("ביקור בבית כלא"), לא רק בגלל השליטה הישראלית על גבולותיה, אלא גם  באמצעות סיפורם של צעירים חילונים המשתוקקים לעזוב את עזה. גברון, במאמר ידעני ושופע פרטים, מספר על הכדורגל הפלסטיני ("חופש דרך כדורגל"), סיפור החורג בהרבה ממשחק ספורטיבי. זהו סיפור על תשוקה, גאווה וזהות לאומית ומאבק עקשני וסיזיפי לשוויון ושחרור. ג'רייס בת הגליל ("הסיפור שלא סופר על הכיבוש") מזכירה ומדגישה שהכיבוש והנישול של העם הפלסטיני אינו מוגבל אך ורק לשטחי הגדה. היא חשה בכך בכל מקום, בבית משפחתה שבפסוטה שבגליל העליון, בנהריה, בעבודתה בכרמיאל, במרכז קניות בחיפה וברמאללה.

ואכן, הסאב-טקסט של האסופה הזו, אולי בניגוד לכוונת שוברים שתיקה ולכוונת עורכים ולדמן ושייבון, הוא שהכיבוש הוא לא משהו שנמצא שם, מעבר לגבול, מעבר לקו ירוק דמיוני, במקומות בהם מרבית הישראלים לא ביקרו ולא יבקרו בהם מעולם. שם, שאם אי פעם נרצה, נוכל להיפרד ממנו, להרחיק עצמנו ממנו ואז, אולי, לרחוץ בניקיון ידינו.

דווקא התיאורים והאבחנות הספרותיות שבאסופה המציגים את אינסוף הרגעים הבנאליים של השרירותיות האכזרית והאילמת, המהות של מנגנוני הנישול, הדיכוי, האפליה וההדרה שהחברה הישראלית טיפחה ושכללה במשך עשרות שנים, בתוך ישראל שלפני 1967 ומאז ועד היום, מלמדים עד כמה המילה כיבוש, והגדרתה המשפטית (שלטון צבאי זמני), אינן מכסות את הקורה כבר עתה במרחב בגיאוגרפי שבין הים התיכון לירדן, או עשוי או עלול לקרות בו בעתיד. תיאורים אלה ממחישים, למרבה הייאוש, עד כמה מנגנונים אלה כבר הפכו למין ד.נ.א. ישראלי, כזה שאינו מכיר בגבולות ושלא ייעלם מההוויה הישראלית אם באמת יום אחד הכיבוש של השטחים הפלסטיניים אכן יסתיים.

אייל הראובני הוא עיתונאי, בעבר היה חוקר בארגוני זכויות האדם בצלם ויש דין.
הספר "חמישים: סופרות וסופרים מן העולם כותבים על הכיבוש" בעריכת איילת ולדמן ומייקל שייבון יצא לאור בהוצאת ספרי עליית הגג. בשבוע הקרוב יערכו אירועים להשקתו בחיפה, ירושלים ותל אביב.

> עצרת המחאה בת"א נגד רצח נשים הפכה לצעדת זעם וחסימות כבישים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf