למה התקשורת מתארת את מאבק הנכים כמאבק אלים?

כותבת אורחת: מיכל בסן

הגם שעל פי מהדורות החדשות, אין חשוב מדוגמנית שנפלה ופונתה לבית החולים עקב תאונת קורקינט, מוטרדים רבים מאזרחי ישראל גם בשל דאגות פעוטות דוגמת יוקר המחיה, או גובה קצבאות הנכות שלהם. כל אלו, לפחות עד כמה שניתן ללמוד מהזמן שמקציבה להם מהדורת אחר הצהריים, שלא לומר הסיקור העיתונאי הבלתי-מחמיא, אינן דאגות שאמורות להדיר שינה מעיניו של האדם הפשוט. ככלות הכל, המצב הביטחוני בחצי האי קוריאה ללא ספק חשוב מהעובדה שמשטרת ישראל מפזרת דוקרנים בפני מפגינים בכיסאות גלגלים.

אולם בניגוד למצטייר בתקשורת הנכים המפגינים זה שבועות למען העלאת קצבאות הנכות העומדות כיום על פחות ממחצית משכר המינימום – רחוקים מלהיות אלימים. בניגוד לטענות המשטרה והתקשורת – הנכים הם לא אלה שחסמו את מחלף אשדוד ביום ב' שעבר, אלא המשטרה. אותה משטרה שלדברי נעמי מורביה, יו"ר מטה מאבק הנכים, הובילה את המפגינים למלכודת, הפעילה עליהם כוח מיותר ואז עצרה חמישה מהם.

ובכל זאת, החליטו מרבית גופי התקשורת, גם בטלוויזיה וגם באינטרנט, לצייר את הנכים כרודפי ריב ומחרחרי אלימות – עמדה בה הם נוקטים בהתמדה מאז פרסום דו"ח ועדת שמחון.

מדוע בוחרת התקשורת לצייר את מחאת הנכים – מחאה של אנשים עניים, שכמעט כולם מרותקים לכיסאות גלגלים – כמחאה אלימה? מדוע בוחרים גופי התקשורת להמעיט בסיקור אחד המאבקים הצודקים ביותר המתנהלים כיום – וגם כאשר הם עושים זאת, להציב אותו בדרגת עדיפות משנית לסיקור סלבריטאים, למשל?

> כשה"דמוקרטית" הופכת למסוכנת יותר מה"יהודית"

העלמת נכים מן השיח הציבורי איננה מגמה חדשה. נכים, כמו גם ציבורים מוחלשים אחרים, ממעטים להופיע על מסכי הטלוויזיה, ואם וכאשר הם מופיעים, הם נופלים, לרוב, לאחת מכמה קטגוריות קבועות. הנרטיב לפיו נכים, מכל סוג שהוא, הם אנשים כאחד האדם, ולפיכך זכאים להתקיים בכבוד, חורג ממרבית סיפורי הנכות בהם רגילה תקשורת ההמונים להלעיט אותנו. אין בו נכי-על, המתגברים על כל המגבלות חרף נכותם והופכים לאזרחי מופת בחברה הנורמטיבית, וגם אין בו נכים שהם קורבנות אומללים לנכותם, וגורפים סימפתיה בקלות ובמהירות. סיפורן של קצבאות הנכות מייצר סיפור מורכב יותר, מאתגר בהרבה, ובעיקר – כזה המתקיים ללא נרטיב מוכר אליו יכולה תקשורת ההמונים להיצמד בניסיון למכור לצופיה את הרעיון לפיו אותם נכים שהיא מסרבת להציג על בסיס יומיומי, זכאים להתקיים בכבוד. ככלות הכל, האם אותה תקשורת המדירה את הנכים מן המסך שלנו ומסט הייצוגים שלנו יכולה לטעון באותה נשימה כי נכים זכאים לקיום נורמטיבי בתוך החברה הנורמלית?

בהקשר זה, חשוב להמשיך ולבדוק את סט ההנחות שלנו ביחס לתקשורת ומה שהיא מקפידה לומר לנו על עצמה: מרבית גופי התקשורת בישראל מקפידים לשדר תדמית נאורה, ליברלית, ואפילו שמאלנית. ואולם, האם מהדורות חדשות ששוכחות באופן עקבי לדווח על אלימות משטרתית, תכניות צרכנות המטיפות לרפורמות שתפקידן לפתוח את השוק לתחרות על מנת להוזיל מוצרי צריכה לעשירים בלבד או בעיקר לעשירים (דוגמת מוצרי קוסמטיקה) ומגישי חדשות הנושאים נאומים חוצבי להבות נגד מיסוי פרוגרסיבי – הנם, באמת, מיצגיהם של גופי תקשורת המחזיקים באג'נדה שמאלנית?

> למה אני מתעקש לקרוא לעצמי שמאל

ראש הממשלה ומשפחתו, חלקים גדולים בתקשורת ועמם גם חלקים גדולים בציבור מחזיקים במיתוס לפיו התקשורת שמאלנית. ואולם – די לשמאלן הממוצע לצפות בחדשות או לפתוח אתרי התקשורת מרכזי על מנת לעמוד לא רק על כך שמדובר במיתוס, אלא שהמציאות הפוכה לחלוטין. מרבית פרשנינו לענייני ערבים מחזיקים בעמדות מיליטריסטיות, ורוב כתבינו לענייני כלכלה סבורים כי המזור למצוקותינו טמון בהפחתת מיסים ובפתיחת השוק לתחרות. גם הפרטה היא לא מילה גסה. הלזו יקרא תקשורת שמאלנית? כיוון שהציבור הישראלי איננו הראשון (וקרוב לוודאי גם לא האחרון) להאשים את התקשורת בעמדות שמאלניות, כבר היו מי שנחלצו לבדוק את העובדות לאשורן. מחקר משנת 98 מפריך את הטענות לפיהן כלי התקשורת מחזיקים בעמדות שמאלניות. על פי המחקר שנערך בארצות הברית, למרות האופן בו נתפסת התקשורת, הלכה למעשה מחזיקה התקשורת בעמדות שמרניות ואף שמרניות יותר מכלל הציבור.

אבל-אבל-אבל ממהר הקורא המודאג להזדעק. למה התקשורת עסוקה כל כך בסיקור פרשיות השחיתות של ביבי אם התקשורת בעצם מקדמת את אותה מדיניות שהממשל – בראשות ביבי מימין – מבקש לקדם? למה התקשורת בכבודה ובעצמה מספרת לנו שהיא שמאלנית, "כלב השמירה של חופש הביטוי", אם האינטרסים שלה זהים בדיוק לאלו של הממשלה? ולמה בכל זאת התקשורת מדווחת לנו על התייקרות המחירים בסופר, מקטרגת על יוקר המחיה ומסקרת את ההפגנות מול בית היועץ המשפטי לממשלה, אם כל תפקידה מתמצה בשימור הקונצנזוס?

זו העת לשוב לסיפורם של הנכים.

לתקשורת תפקיד חשוב במסגור האופן בו נתפס מאבק הנכים בזיכרון הקולקטיבי. התקשורת "השמאלנית" היא שהכתירה את מאבקם של הנכים כמוצדק כל זמן שאותם נכים היו מוכנים לקבל על עצמם את המסגור התקשורתי – של מי שמתקיימים בחסד וצריכים לשמוח על כל העלאה של הקצבאות, זעומה ככל שתהיה. אך אותה התקשורת היא גם זו שהפסיקה לתמוך במאבק ברגע שהתקבלו מסקנות ועדת זליכה ואחריהן מסקנות ועדת שמחון, המגבילות את התמיכה בנכים לפחות ממה שמוגדר על פי מדינת ישראל בתור המינימום הנחוץ לאדם ללא מגבלה לשם קיום בכבוד.

ככלות הכל, איך יתכן שמדיניות ההפרטה רעה ליהודים, אם אפילו הפרשן הכלכלי של ידיעות אחרונות סבר פלוצקר – תומך בה? הרי, אומרים לעצמם צרכני התקשורת, איך יתכן שבישראל של היום אי אפשר לחיות מ-2345 שקל, כאשר לכולם גלוי וידוע שנכים מקבלים אינספור הטבות, במים, בחשמל, בתחבורה ובניידות?

אולי – לו היו כלי התקשורת המרכזיים טורחים לספר לציבור מה אמת ומה שקר – היה המאבק הזה נראה אחרת. אולי, לו הייתה התקשורת שלנו מספרת גם את סיפורם של נכים, של אנשים עם מגבלה, כמו גם של אנשים ונשים עניים, קשישים וצעירים, מכל אזורי הארץ, היה סיפורם של הנכים מתנהל מעל גבי הכותרות הראשיות, ולא מאחורי הקלעים. אולי לו הייתה לנו תקשורת שמאלנית באמת, נמצא היה גם בתקשורת מי שיספר לנו שמחאת הנכים אמנם אלימה, אבל אלימה לא פחות מהכורח לבחור בין קורת גג לתרופות.

> מני נפתלי ואלדד יניב הם ממש לא הראשונים להיעצר בגלל פייסבוק