newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

היום שבו ניסה סאלח לקבור את השד העדתי

הסרט "סאלח פה זה ארץ ישראל" הופך את הבטן ומטלטל את הצופה, אבל אז אומר לו שהכל בסדר ואפשר לחזור לישון. מה אפשר היה לעשות אחרת, ואת מי מחקו היוצרים בסיפור החשיפה שלהם?

מאת:

הפוסט נכתב בשיתוף עם אורטל בן דיין

הסרט "סאלח פה זה ארץ ישראל" נגמר בשתי הלוויות בהר המנוחות.

צילומי הקבורה והקדיש מגיעים אחרי שבמהלך כשעתיים מגולל יוצר הסרט, דוד דרעי, בפני הצופים את פרטי התוכנית הזדונית לשליחה הכפויה של המהגרים מצפון אפריקה לעיירות פיתוח נידחות בשנותיה הראשונות של המדינה. סצנת הסיום בבית העלמין ממוססת את הזעם העולה בצופים, ומציעה מעין סגירה, כמעט פיוס: בהלוויה אחת מובא למנוחות מי שהוא אולי האנטי-גיבור של הסרט, הגיאוגרף אלישע אפרת, שהיה שותף פעיל להקמת עיירות הפיתוח; ובהלוויה השנייה, גיבור אחר – אביו של דרעי, שנשלח עם הגעתו ארצה ישירות לירוחם על ידי אפרת וחבריו.

הבחירה לסיים את הסרט בשתי הלוויות של שני צדי הסיפור הדרמטי אינה מקרית: האשכנזי והמזרחי, המקרבן והקורבן, נקברים באותו בית קברות בירושלים הבירה, ציון הנכספת, כמעט זה לצד זה. המסר הקולנועי הוא שהסיפור נגמר, נשאר מאחור. במוות כולם שווים. עם מות המקרבן אין את מי להאשים, עם מות הקורבן גם אין מי שיאשים.

> למה התקשורת מתארת את מאבק הנכים כמאבק אלים?

המסר הזה סותר את כל החוויה המטלטלת – רגשית ואינטלקטואלית – שעבר הצופה עד אותו שלב. הסרט מציג אמירות קרות ומפורשות של ההנהגה האשכנזית של מוסדות המדינה מתוך פרוטוקולים שרק עכשיו נפתחים. האמירות מתייחסות למהגרים כ"חומר אנושי" נחות, ומפרטות את הדרכים לכפות על המהגרים להגיע ולהישאר ב"עיירות הפיתוח": הונאה, שקרים, הרעבה, איומים במעצר ובהפרדת ילדים מהוריהם, גיוס משת"פים מקרב המהגרים, מניעת פגישה עם קרובי משפחה ועוד. (ניתן למצוא כמה מהאמירות הקשות ביותר באתר "הצטטת").

ההצלבה בין הפרוטוקולים היבשים לבין סיפור חייהם של זקני המהגרים – הוריו של דרעי וחבריהם מירוחם – מצמררת. אי אפשר שלא לרעוד מזעם ועלבון יחד עם הקשישים, ילדיהם ונכדיהם, כשדרעי מציג להם את הפרוטוקולים שבהם החליטו להתעמר בהם באופן חריג, ובו זמנית להקל על מהגרים מרומניה ומפולין שהגיעו לצדם.

תחושות מזרחיות

בהקשר הזה יש לומר גם משהו בעניין מה שיוצרי "סאלח פה זה ארץ ישראל" מחדשים, ומה שהם לא. הבחירה המכוונת והגזענית של רשויות המדינה להשתמש בצפון אפריקאים כמגנים אנושיים מפני שיבה פלסטינית וככוח אדם זול לתעשיות המדינה הצומחת – היא כבר מזמן לא סוד. עשרות רבות, אם לא מאות, מחקרים ועבודות אקדמיות נכתבו בנושא.

יוצרי הסרט מתעלמים לגמרי מההיסטוריה המפוארת הזאת. "עד היום הניחו שהיה בלגן ולחץ, שהגיעו מאות אלפי עולים, הקימו מדינה ועשו טעויות. אנחנו מוכיחים שקרה בדיוק ההיפך", אומר דורון גלעזר אחד מיוצרי הסרט, בראיון ל"הארץ". "מה שנאמר עד היום בשיח המזרחי על הנושא הזה נשען בעיקר על תחושות מוצדקות של תסכול, אבל לא על עובדות", מוסיף באותו ראיון דוד דרעי.

> הפליטים הסורים שברחו למקום הכי לא צפוי בעולם

מול טענות אלה אפשר רק להסתכל למשל על עבודתה המחקרית של ד"ר עזיזה כזום, שעסקה בניתוח רב משתנים של שליחתם של המזרחים לעיירות הפיתוח ויצירתו של הריבוד האתנו-מעמדי בחברה הישראלית. אפשר – וצריך – להזכיר דורות של אינטלקטואלים מזרחים, אבל לא רק, שחקרו את מערכות הדיכוי והאפליה באופן שיטתי ומקצועי והעמידו גוף ידע מבוסס עובדות ומגובש לתלפיות. חלקם שילמו על כך מחירים כבדים. אלה שוחט, פנינה מוצפי האלר, הנרייט דהאן כלב, יהודה שנהב, סמי שלום שטרית, יוסי יונה, מאיר עמור, שלמה סבירסקי, יוסי דהאן, איציק ספורטא הם רק כמה מרשימה ארוכה.

חוסר ההיכרות של יוצרי הסרט עם העושר המחקרי הקיים, או אולי הבחירה להתעלם ממנו, לצד הטענה הקלאסית והצורמת המייחסת למזרחים פעילות מהבטן, "מתוך תחושות" אי-רציונליות, לא מוסיפים כבוד ליוצרי הסרט.

בדרך לתיקון

ואף על פי כן – הסרט כן מצליח גם לחדש. העבודה היסודית שהשקיעו דרעי, גלעזר ורותי יובל בחשיפת פרוטוקולים וציטוטים לא מוכרים מנבכי הארכיונים עושה את פעולתה ומטלטלת את הצופים. ההצלבה בין אותם פרוטוקולים לבין סיפורי חייהם של תושבי ירוחם – היא מלאכת מחשבת קולנועית, שיוצרת חוויה חדשה ושפה חדשה לסיפור הדיכוי.

בדיוק מסיבה זו הפריעה לנו הסגירה המפויסת של הסרט. רגע לפני סצנת הסיום עוד מהדהדות באולם הקולנוע קריאות המחאה של תושבי ירוחם, שנחשפו זה עתה לתוכנית העל שניווטה מלמעלה את גורלם והכתיבה את מיקומם השולי בחברה הישראלית, שלהם ושל ילדיהם, כאילו היו פיונים במשחק. תושבי ירוחם המזועזעים צועקים ודורשים תיקון לעוול שנגרם להם. אבל את הזעם הזה, הרצון למחות ולעשות, מתעל דרעי לבית הקברות.

נראה כי דרעי, בדומה לעמיר פרץ ערב הבחירות לראשות הממשלה בשנת 2000, מעוניין לבצע טקס קבורה ל"שד העדתי". רק שאז, כמו היום, אף אחד לא מעוניין להגיע להלוויה. הפצע לא החלים, והוא עדיין שותת דם וגובה קורבנות חדשים.

אז מה הפתרון הצודק עכשיו, אחרי למעלה משישים שנה מאז החטא הקדמון של הקמת עיירות הפיתוח הנידחות? קהילות שלמות בנו שם את ביתן, והדור השני והשלישי נולדו למציאות בה אין להם גישה למשאבים בעלי ערך או לתשתיות חינוך איכותיות, והם מוסללים במערכת בתי ספר מקצועיים לעבודת כפיים. איך אפשר עכשיו לעצור את הדימום ולתקן את העוול? על כך נרחיב בפוסט הבא, שיפורסם כאן בימים הקרובים.

> מני נפתלי ואלדד יניב הם ממש לא הראשונים להיעצר בגלל פייסבוק

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf