newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

החיג'אב ואני: איך מטר וחצי של בד שינה לי את החיים

כשהחלטתי להתחיל ללכת עם חיג'אב, לא תיארתי לעצמי את התגובות מהסביבה - עשיתי המון החלטות "תקדימיות" בחיי, אך דווקא זו הפכה להיות אתגר. ועוד משהו לא תיארתי לעצמי: כך החיג'אב שינה אותי

מאת:

כותבת אורחת: סירין חטיב-שחברי

לפני שנתיים החלטתי ללבוש חיג'אב. הייתה לי תחושה פנימית שזה מה שאני רוצה בשלב הזה של החיים. הצורך הרוחני דחף אותי. הייתי משוכנעת, למרות המציאות החברתית והפוליטית שאנחנו חיים בה. ידעתי שזו החלטה שתשנה דברים רבים בחיי, ותשפיע על העבודה, הלימודים, התקבלות להתמחות, ובעיקר על גישתם של האנשים סביבי. למרות זאת לא היססתי לרגע, למרות שידעתי שאני עומדת לשלם מחיר. חיג'אב!

אני רוקחת במקצועי. סיימתי לא מזמן גם תואר בעריכת דין וכיום אני עושה התמחות באגודה לזכויות האזרח. יש לי שני ילדים ובעל אהוב ותומך. חונכתי להיות אשה עצמאית, חזקה, שיודעת לשאול שאלות ולעשות את הכול בעצמה – כן כן, כולל שימוש במקדחה לצורך תליית תמונות על הקירות החיוורים של הדירה הירושלמית בה גרתי בשנות לימודי הראשונות באוניברסיטה. כל חיי רצופים בתקדימים, אבל דווקא ההחלטה ללבוש חיג'אב מתבררת כהחלטה מאתגרת במיוחד.

> יום אחד אעז גם אני לדבר עם משפחתי על השחרור הנשי העצום הזה

התגובות להחלטה שלי, שלא ניתן היה שלא להבחין בה, לא איחרו להגיע: נראה היה שהלקוחות בבית המרקחת מעדיפים את הרוקחת שלהם בלי חיג'אב; חלק מעמיתיי בעבודה הפנו אליי מבטים מוזרים, או יותר נכון – מבטים חשדניים ולא נעימים; בלימודי המשפטים אנשים שאלו אותי "למה?"; והיו גם  שתהו אם זו החלטה סופית או שיש דרך לשנות את דעתי – כאילו אני הולכת להתאבד. בחיאת רבקום, מדובר בחיג'אב – לא בהתאבדות. אף פעם לא פגשתם נשים עם חיג'אב?!

האם גם אישה יהודית דתייה מפחידה אתכם ככה?

אנשים פתאום התחילו לדאוג לשלומי, לבריאות שלי, כאילו שמשהו רע קרה או שמחלה ממאירה תקפה אותי ואני שמה חיג'אב כדי להתגונן, או לבקש רחמים והחלמה מאלוהים. "חזרתי בתשובה", עניתי לאלו עם חיוך.

העולם משתנה, ומתפתח, עד שזה מגיע לנשים עם חיג'אב. אז את נתקלת במציאות: פתאום עוצרים את הרכב שלי בכניסה לנתב"ג ומבקשים לראות כרטיס טיסה; בחזרה לארץ אני נבדקת בעמדה נפרדת – סוג של עמדת VIP; הנסיעה שלי באוטובוס לעבודה בתל אביב תמיד נוחה ומרווחת, כי המושב לידי תמיד ריק; כשאני נכנסת לבית המשפט ומציגה תג מתמחה השומר בכניסה מביט בו ארוכות; בתור בתחנה המרכזית אנשים שומרים מרחק ונותנים לי לנשום; אפילו דיילות קוסמטיקה בחנויות הפארם כבר לא ניגשות אליי להציע מוצרים. זאתי לא שמה איפור, אולי לא מתבשמת – הן בטח חושבות. כל תנועה שאני עושה היא חשודה, אפילו כשאני מוציאה מתיק "דיור" מעוצב את משקפי השמש של ווג.

לפני שבוע הייתי בדרכי חזרה מתל אביב לעפולה בתחבורה הציבורית. הנחתי את התיק שלי במכונת הבידוק ועברתי במגנומטר. המאבטח – שלפי החזות שלו לא נראה כאילו הוא שייך למעמד טוב יותר בהרבה מזה של הערבים במדינה – עצר את המכונה. הוא שאל מאיפה אני וביקש ממני להציג תעודה מזהה.. עכבו אותי, ורק אחרי שהתפרצתי וצעקתי שאני לא מוכנה לפספס את האוטובוס שלי הם שחררו אותי, את התיק שלי והתעודה. צעדתי לעבר האוטובוס נשאת איתי טונות של כעס.

איך מטר וחצי של בד יכול להפוך עולמות. אני לא מסתובבת עם רעלה על הפנים ולא בגלימת צ'אדור שחורה שמכסה את כל הגוף. זה כולה כיסוי ראש. עם החיג'אב הזה אני לובשת בגדים רגילים, בדיוק כמו שלובשת כל אישה ממוצעת בגוש דן – חולצה מרשת כזאת ומכנס מרשת אחרת, או מחנויות עודפים. דולצ'ה וגבאנה כבר מעצבים חיג'אב, אבל החברה הישראלית לא מוכנה להפנים שזה בא מבחירתה החופשית של האישה. כל זה כמובן גורם לי לתהות האם גם אשה דתיה יהודית מפחידה את המרחב הציבורי עם כיסוי הראש שלה או שזה שירות לערביות בלבד.

> הזכות ללבוש בורקיני היא הזכות לשוויון

סטודנטיות עם חיג'אב בקמפוס הר צופים של האוניברסיטה העברית בירושלים (צילום אילוסטרציה: נתי שוחט, פלאש90)

סטודנטיות עם חיג'אב בקמפוס הר צופים של האוניברסיטה העברית בירושלים (צילום אילוסטרציה: נתי שוחט, פלאש90)

בהתחלה חשבתי שהחיג'אב שלי לא שינה אותי. מאוחר יותר גיליתי שדווקא כן. החיג'אב גרם לי להיות מסורה יותר לבחירה שלי, לדת שלי, להלכה שלפיה אני נוהגת ביום יום. החיג'אב הזה גרם לי לאמץ תכונות והתנהגויות מצוינות: אני לא משקרת – גם לא שקר לבן; אני לא צועקת בפנים של הקופאית כשעוד מאה אנשים עומדים בתור; אני נוהגת לפי המהירות המותרת בחוק גם כשאין מצלמות ושוטרים; אני לא עושה צחוק מבני אדם שונים ממני. החיג'אב גרם לי להיות בנאדם נחמד יותר, בנאדם שמזדהה עם קבוצות מוחלשות וחלשות.

והכי חשוב, החיג'אב שלי גורם לאנשים שאני פוגשת לראות ולדעת שיש בכל רחבי העולם נשים מוסלמיות משכילות, חכמות, עם ביטחון עצמי שעובדות ותורמות לחברה, ויכולות להיות אימהות ומרצות ורופאות ושופטות. וגם מאוהבות ואהובות שהולכות יד ביד עם בן זוג שהן בחרו. והכול מבחירתן החופשית. ואם לא האמנתם עד עכשיו, אז תדעו – יש עוד רבות כמוני.

סירין חטיב-שחברי היא רוקחת ומתמחה בעריכת דין. היא בת כפר כנא במקור וגרה כעת בכפר דבוריה. 

> חיג'אב בירושלים? רשום לי על המצח "סכנה"

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

אקדמיה שלא יוצאת נגד ההרג והדיכוי לא ממלאת את תפקידה

כשהופיע איום על ביטול פרסי ישראל, האקדמיה בישראל הזדעקה. אבל היא בוחרת למלא את פיה מים ביחס לזוועות בעזה, ואפילו עוזרת בסתימת הפיות של סטודנטים ומרצים פלסטינים. ככה לא עושים אקדמיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf