היומרה לזהות טרוריסטים באמצעות תווי פנים מופרכת ומסוכנת
פיתוח ישראלי חדש מתיימר לספק לסוכנויות הביטחון כלי לזיהוי טרוריסטים על-ידי ניתוח תווי הפנים. ההנחות המובלעות בו לגבי הטבע האנושי, טיבם של יחסים חברתיים והטעויות הסטטיסטיות בבסיסו מייצרות שיח שבו הטרור איננו כלי במאבק, אלא סוג של תופעת טבע או מגיפה
כותבת אורחת: מירב אמיר
כתבה שהתפרסמה השבוע ב-nrg מספרת בגאווה על פיתוח ישראלי חדש של חברה בשם פייספשן (Faception) שמציע שירות חסר תקדים לסוכנויות ביטחון ברחבי העולם: זיהוי של טרוריסטים ושאר זוממי רעה דרך ניתוח תווי הפנים. לא מדובר עוד רק במיזם תיאורטי והזוי, אלא בטכנולוגיה ישימה, שנרכשה כבר על ידי כמה גורמי ביטחון מובילים בעולם, כולל המשרד לביטחון פנים ורשויות פדרליות בארה"ב וגורמי ביטחון "בכל רחבי הגלובוס".
המיזם מעורר כל כך הרבה תהיות שקשה להחליט איפה להתחיל. בבסיסו נמצאות שלל הנחות תמוהות לגבי הטבע האנושי, טיבם של יחסים חברתיים וסתם טעויות סטטיסטיות. אולי יותר מכל, הפיתוח הזה מהווה אינדיקציה לגבי הכיוון שאליו הולכות טכנולוגיות ביטחון. כדאי לבחון מקרוב את ההיגיון שמנחה אותן, שמאפשר למפתחים למכור את השירות הזה.
ההנחה הראשונה היא שבאמת ישנה נטייה מולדת, גנטית או אחרת, לאלימות. זו סוגיה שמומחים מתווכחים עליה כבר שנים רבות ללא הכרעה. אבל טוב לדעת שהאנשים הטובים של פייספשן לא מחכים שהדיון הזה יוכרע נחרצות אחת ולתמיד, אלא דוהרים קדימה בהנחה שברור שהתשובה היא כן, ושזה ידוע וסגור.
אלימות "רעה" מול אלימות "טובה"
ראשית, חשוב להבחין שהם לא מנסים לזהות כאן את כל מי שיש לו נטייה לאלימות, שהרי הם מתמקדים בזיהוי מפגעים. הטענה היותר מדויקת שלהם היא שיש נטייה גנטית לאלימות מסוג מסוים. חברה מסודרת בנויה על היכולת של חברים מסוימים מתוכה לשמר את אותו הסדר. השימור הזה מסתמך על אלימות "טובה", כנגד אותם אלה שמייצרים אלימות "הרעה" שמפרה אותו. לשם כך, השלטון מסתמך על השירות המסור של אותם אנשים שיכולים להוציא אל הפועל את האלימות ה"טובה". שהרי אם נוציא מקרבנו את כל מי שיש לו נטייה לאלימות, נשאר בלי חיילים, שוטרים וסוהרים. לפיכך, יהיה יותר מדויק לטעון שההנחה של מפתחי המיזם היא שהנטייה לאלימות מתחלקת באופן נחרץ בין נטייה לאלימות טובה לעומת נטייה לאלימות רעה, ושהחלוקה הזו היא בעצמה כבר מולדת.
אך אפילו אם אפשר היה להגיד שיש דבר כזה נטייה מולדת לאלימות מהסוג הרע, צריך גם להניח שהיא נשארת קבועה ויציבה לאורך כל החיים. אמנם בכתבה האמורה טוענים המפתחים שאם אדם עובר טרנספורמציה במהלך חייו, והוא משנה את אופיו, ניתן יהיה להניח שהשינוי הזה יתגלם גם בתווי פניו. ואולי זה נכון, אבל כמה מהר זה קורה?
נניח שמישהו עובר חוויה טרנספורמטיבית והוא מחליט לזנוח את דרך האלימות, הוא כבר לא רוצה לחרוש רעות, תוך כמה זמן השינוי הזה יתגלם בפניו – שבוע? שנה? עשור? היזמים טענו שאצל חזירים ניתן לראות שינויים חיצוניים תוך שלושה חודשים, אבל הם לא מספקים שבריר של עדות לכך שזה תקף גם ביחס לבני אדם. וגם אם כן, ומה יקרה בינתיים? שהרי אם השימוש בפיתוח הזה באמת יהפוך לנפוץ, לא תהיה גאולה לחוזרים בתשובה.
המהות הטרוריסטית
השאלות הללו מובילות אותנו לטענה הבעייתית הבאה שעליה מסתמך הפיתוח הזה, והיא שכל אותן הנטיות מעצבות באופן נחרץ את תווי הפנים. קיימות בשוק הביטחוני כבר אי אילו טכנולוגיות ופרקטיקות שמנסות לזהות את הכוונות הנסתרות של אנשים על ידי זיהוי של ביטויים רגשיים וכוונות נסתרות דרך הבעות פנים ושפת גוף. ה-TSA, סוכנות הביטחון התעבורתי האמריקאית, הטמיעה את תכנית ה-SPOT, לדוגמה, שמכשירה קציני ביטחון בשדות תעופה לזהות הבעות תת-סיפיות אצל נוסעים על מנת לזהות בניהם את חורשי הרעה.
הטענה שבבסיס התכנית הזו היא שהבעות הפנים שלנו חושפות את הרגשות והכוונות האמתיות שלנו בתנועות מקרו-הבעתיות שחולפות בשבריר השנייה, ושאפשר להכשיר את העין האנושית להבחין באותן ההבעות. לא זו בלבד שארגוני זכויות אזרח וועדות בבית הנבחרים האמריקאי כבר חשפו שהתכנית הזו מבוססת על מדע מפוקפק, אלא שבעשור שחלף מאז שהיא הוטמעה במערך הביטחון של ה-TSA, לא נתפס בעזרתה ולו טרוריסט בודד אחד.
אבל כאמור, בפיתוח של פייספשן כבר לא מדובר בהבעה של רגשות או מחשבות מסוימים שעשויים להשתקף בהבעות הפנים; המהות הטרוריסטית של המפגע הפוטנציאלי מעצבת לטענתם את תווי הפנים עצמם. כאן נכנסת אולי הבעיה המתודולוגית המרכזית שפיתוח זה, בעיה שאפשר להדגים אותה בקלות אם חושבים על פסנתרנים במקום על טרוריסטים.
> קפה מר, נשים פלסטיניות וצלקת הדיכוי הכפול
הטכנולוגיה פועלת על בסיס ההנחה שהנטייה המולדת לבצע פשע כלשהו מספיקה כדי להגביל את חירותו של אדם, גם אם הוא מעולם לא התכוון או תכנן לעשות דבר. (אילוסטרציה))
אם נבדוק, לדוגמה, את מבנה הידיים של כל הפסנתרנים בעולם אז נראה שלאחוז גבוה מאוד מתוכם יש אצבעות ארוכות מהממוצע. אפשר יהיה אפילו לומר שפסנתרנים מתאפיינים באצבעות ארוכות וזו תהיה טענה נכונה ברמת ודאות גבוהה. כך, אם נפגוש מישהי ונלמד שהיא פסנתרנית מקצוענית, נוכל להניח שיש לה אצבעות ארוכות גם לפני שנראה את הידיים שלה ורוב הסיכויים שזה יהיה נכון. אבל, וכאן נמצאת הטעות, לא ניתן לעשות גם את ההנחה ההפוכה. השכיחות של האנשים בעולם שיש להם אצבעות ארוכות שאינם יודעים לנגן על פסנתר כלל היא גבוהה עשרות מונים מהשכיחות של פסנתרנים באוכלוסייה. כך שאם נפגוש מישהי ונראה שיש לה אצבעות ארוכות, לא נוכל להניח שהיא באמת פסנתרנית מדופלמת.
אותו הדבר ניתן לומר לגבי תווי הפנים של טרוריסטים רצחניים. גם אם היינו יכולים לזהות מאפיינים בפנים שניתן למצוא אצל כל טרוריסט ידוע, אי אפשר להסיק שכל אדם בעל אותם המאפיינים חולק את אותן התכונות הרצחניות. כאן גם נכנס ההבדל המהותי בין זיהוי שגוי של פסנתרנים לבין זה של טרוריסטים. בראיון איתם מתארים היזמים בשפה רכה למדי את הטיפול הצפוי למזוהה כטרוריסט בשגגה, אך ניסיון החיים שלנו מראה כי אין מקום לאופטימיות שכזו.
מביטוי של מאבק לתופעת טבע בלתי נמנעת
אך מעבר להכל, וגם אם כל זה היה נכון, ולו באמת ניתן היה להוכיח שכל הנחות היסוד שעליו מתבסס הפיתוח הן מדויקות באופן מהימן, ובאמת אפשר היה לזהות מאפיינים שקיימים אך ורק אצל טרוריסטים נטולי מצפון, עדיין היתה בעיה אתית עמוקה עם המיזם הזה. רפרור שחוק שנוטים לצטט בהקשר זה הוא הסרט "דו"ח מיוחד", שתיאר חברה שבה מיושמות טכנולוגיות שנועדו לתפוס פושעים לפני שהם מצליחים לבצע את זממם. אך במקרה זה אין זה קישור רלוונטי, מכיוון שהטכנולוגיה של פייספשן לא טוענת שהיא עוצרת את הטרוריסט הנחוש לפני שהוא מוציא אל הפועל את תוכניתו. מה שהיא עושה למעשה זה לבטל את ההבדלים המהותיים בין הפוטנציאל לבצע משהו, הכוונה להוציא אותו אל הפועל והביצוע עצמו. הטכנולוגיה פועלת על בסיס ההנחה שהנטייה המולדת לבצע פשע כלשהו מספיקה כדי להגביל את חירותו של אדם, גם אם הוא מעולם לא התכוון או תכנן לעשות דבר. זו הנחה כוללת שמתבססת על תפיסת עולם דטרמיניסטיות באופן מבהיל.
הפיתוח הזה של פייספשן הוא רק עוד אחד מסדרה הולכת וגדלה של פיתוחים שנועדו למצוא פתרונות טכנולוגיים לטרור. מאז ה-11 בספטמבר אפשר לזהות את ההשתלטות של שיח אודות פעולות טרור שהמאפיין הברור ביותר שלו הוא הדה-פוליטיזציה והדה-קונטקסטואליציה המוחלטת של התנגדות אלימה באשר היא, במיוחד כשזו מבוצעת על ידי מוסלמים. בתוך כך, האפשרות לדבר על הסיבות הפוליטיות (להבדיל מהחברתיות) שמובילות אנשים להקריב את עצמם בפעולות אלימות שכאלה, שאלות לגבי האפקטיביות של הטרור, והמוטיבציות שמניעות את הטרור הפכו בעצמם כבר למסוכנות, וסומנו כצורה של מתן לגיטימציה לטרור עצמו.
בשיח הזה, הטרור כבר לא נתפס כביטוי (לגיטימי או לא) של מאבק פוליטי. במקום זה הוא זוכה להתייחסות כסוג של תופעת טבע, כנגע בלתי נמנע, או כמגפה שאין להבינה, וצריך רק למצוא דרכים למזער את נזקיה. התייחסות שכזו מעודדת, מן הסתם, את החיפוש אחר המקורות הביולוגיים של גורמי הסכנה. הביולוגיזציה של מקור הסכנה, וההסתמכות ההולכת וגדלה על הפתרונות הטכנולוגיים שנועדו לספק פתרונות אובייקטיביים, לכאורה, מעצבים מחדש את המרחבים האזרחיים שלנו. העובדה שהאימוץ של טכנולוגית מסוג זה נעשית בשם הצורך לשמור עלינו בעולם שנתפס כיותר ויותר מסוכן ועויין, שוחקת את האפשרות לפתוח את הדיון ולשאול האם אנחנו באמת מוכנים לחיות בחברה שאלה הם פניה.
מירב אמיר היא מרצה לגיאוגרפיה פוליטית באוניברסיטת קווינס, בלפסט.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
