newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בלי עימות לא יבוא שלום: הספר שמנסה לשבור את הסטטוס קוו

ספרו של נתן תראל בוחן מדוע שוב ושוב נכשל תהליך השלום, והוא מצליח לעשות זאת בלי לשמור על איזון לשם התקינות הפוליטית

מאת:

השפה היחידה שהם מבינים: כפיית פשרה בישראל ופלסטין
נתן תראל (אנגלית. ספרי מטרופולין, 336 עמודים).

שנת 2012 היתה ראויה לציון מיוחד בתולדות הסכסוך: לראשונה מאז 1973, לא נהרג אף ישראלי בגדה המערבית. באותה שנה הגיע גם לשיאו פרויקט בניית המדינה הפלסטינית "מלמטה" שהוביל ראש הממשלה סלאם פיאד, ושזכה לתשבוחות מהקהילה הבינלאומית ואפילו מישראל.

לכאורה, העובדות האלו היו אמורות להוביל לפריצת דרך בתהליך המדיני, לפחות בכל הנוגע לגדה המערבית. הדעה המקובלת בישראל ובעולם היא שהאלימות והשחיתות הפלסטינית תחת ערפאת היו הגורמים המרכזיים להתמוטטות המשא ומתן והמחנה היוני בישראל, בעיקר בגלל האכזבה וחוסר האמון שהם יצרו בצד הישראלי. כעת שלטו ברשות מחמוד עבאס, שעצם עיניים לנוכח המבצעים הצבאיים בעזה וראה בתיאום הבטחוני עם ישראל משימה "קדושה" (כפי שהוא אמר למשלחת פעילי שלום ב-2014); וראש ממשלה שהתמקד בהקמת מוסדות פלסטינים ושנמנע מעימותים עם ישראל.

> עדויות: שוטרים פרצו למסגד באל-אקצא, היכו והשפילו מעל למאה מתפללים

אלא שבדיוק ההפך קרה: העניין הישראלי בתהליך השלום דעך לחלוטין. ראש הממשלה נתניהו, שהסכים תחת איומים אמריקאים לקבל את רעיון המדינה הפלסטינית, החל להערים עוד ועוד מכשולים עליו; ההכרה בישראל כמדינה יהודית נוספה כ"סוגיית לבה" חדשה למשא ומתן, לצד דרישות לחופש פעולה צבאי במסגרת המדינה הפלסטינית העתידית, שרוקנו את רעיון הריבונות הפלסטינית מתוכן. "השלום הכלכלי" התברר כססמה ריקה מתוכן, הבנייה בהתנחלויות נמשכה, ואוכלוסיית מתנחלי הגדה המערבית עלתה, לפי נתוני שלום עכשיו, ב-15 אלף איש.

רק 55 אחוז מהישראלים תמכו בקיץ 2012 במשא ומתן עם הפלסטינים, לעומת כשבעים אחוז בתחילת 2003, שיא האינתיפאדה השנייה. הרחוב הישראלי לא הפעיל על הממשלה שום לחץ להסדר; קמפיין הבחירות של מפלגת העבודה באותה שנה זנח לחלוטין את הסוגיה הפלסטינית, והתוכנית המדינית-בטחונית שהציגה המפלגה לא הזכירה את המילה "שלום" פעם אחת. ההיענות לתביעות הישראליות והבינלאומיות לא קירבה את הפלסטינים למדינה ובוודאי לא קידמה את סיום הכיבוש.

לאורך השנים, היו אלו דווקא התקוממויות פלסטיניות והפעלת לחץ על ישראל שהביאו לפלסטינים את ההישגים העיקריים שלהם. ערב האינתיפאדה הראשונה סירבה ישראל להסכם לונדון, שהיה מחזיר את ניהול הגדה לידי הירדנים; אבל אחרי האינתיפאדה פתחה הממשלה במו"מ עם אש"ף והסכימה לחזרתו לערי הגדה המערבית ולעזה. האינתיפאדה השנייה שברה את הטאבו בנוגע לפינוי התנחלויות בתחומי ארץ ישראל; ולאחת ההתנתקות ניצחה קדימה בחירות עם מצע שקרא לנסיגה חד צדדית משמעותית עוד יותר (תוכנית ההתכנסות).

באותו האופן, אירועי קיץ 2015 בירושלים הביאו לשבירת הקונצנזוס סביב גבולותיה הנוכחיים של העיר וכעת אפילו אנשי ימין קוראים לנטישת השכונות הפלסטיניות שמעבר לחומה; וכן הלאה וכן הלאה. בעידן השקט גדלו הפערים בין הצדדים, ודווקא בעת תקופות ממושכות של עימות החלו העמים לגלות גמישות מפתיעה. בניגוד לכל מה שנטען.

רק כוח

עטיפת הספר

עטיפת הספר

העובדה שמשברים יוצרים הזדמנויות ואילו תקופות של רגיעה מגבירות את האחיזה בסטטוס קוו היתה יכולה להישמע טריוויאלית למדי בכל הקשר דיפלומטי אחר; אבל הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ועוד יותר מכך התהליך המדיני שמלווה אותו, אפוף בנרטיבים ובז'רגון שהתנתקו לחלוטין מהמציאות בשטח. בראשם ניצבת האשליה כאילו יש כאן שתי ישויות ריבוניות – ישראלית ופלסטינית – שעסוקות במעין סכסוך גבולות מורכב; כשבפועל הריבון היחיד הוא ישראל, והרשות הפלסטינית היא המופקדת מטעמה על ניהול האוכלוסיה חסרת הזכויות שבגבולותיה.

The Only Language They Understand: Forcing compromise in Israel and Palestine ("השפה היחידה שהם מבינים: כפיית פשרה בישראל ופלסטין"), ספרו החדש של החוקר נתן תראל, הוא מהמסמכים החשובים בגישור על הפער בין המיתוסים הללו למציאות. תראל הוא אחד משני החוקרים בישראל של ה-Crisis Group, ארגון מחקר בינלאומי המקדם מדיניות ליישוב סכסוכים; הוא מתגורר עם משפחתו בירושלים מאז 2011, כך שבנוסף למעקב אחרי האליטות הפוליטיות יש לו את הידע האינטימי והאינטואיטיבי של מישהו שמצוי על הקרקע וקשוב לזרמי העומק החברתיים (במלים אחרות, הוא יודע איך זה מרגיש לשלוח את הילדים לבית הספר בתקופות של "הסלמה"). הכתיבה שלו עניינית ועשירה בפרטים, אין לה את הטון הצדקני או המטיף שמאפיין כל כך הרבה ניתוחים, והיא אינה מבקשת ליצור איזון מזויף בין הצדדים לצרכי התקינות הפוליטית. תראל בוחן אירועים בגישה ריאליסטית, שמייחסת חשיבות גדולה יותר למעשיהם של אנשים וארגונים, מאשר לרטוריקה או לאידאולוגיה שעליה הם מצהירים. גם זה שינוי מרענן ונחוץ ביותר.

> מה שלמדתי מאמי: מול גזענים כמאי גולן מתייצבות בלי להתנצל

מתנחל בגוש קטיף מול חיילת בזמן ההתנתקות, קיץ 2005 (יוסי זמיר / פלאש90)

מתנחל בגוש קטיף מול חיילת בזמן ההתנתקות, קיץ 2005 (יוסי זמיר / פלאש90)

השליש הראשון של הספר, שגם העניק לו את שמו, עוסק בהיסטוריה של המשא ומתן הישראלי-ערבי מאז קמפ דיוויד ועד היום. תראל מראה כיצד לחצים חיצוניים, התקוממויות ומלחמות גרמו לשני הצדדים, הישראלי והערבי, לנטוש את העמדות המקסימליסטיות שלהם ולאמץ פשרות שנראו קודם לכן בלתי אפשריות. אפילו היחס לערכי יסוד לאומיים ודתיים (הפליטים, ירושלים ועוד) השתנה תחת לחצים גדולים מספיק.

כך למשל, גרמו התבוסות הערביות לפלסטינים להשלים עם עובדת קיומה של מדינת ישראל, לקבל עליהם את החלטות מועצת הביטחון 242 ו-338, להסתפק במחצית השטח שהובטח להם בתוכנית החלוקה של 1947, לוותר על יישומה בפועל של זכות השיבה ולאחר מכן אף לנטוש את התביעה לנסיגה מדויקת לקווי 1967 (שעליה עמדו המדינות הערביות האחרות), ולהסכים לפתרונות יצירתיים כמו חילופי שטחים, שיקלו על ההנהגה הישראלית ויצמצמו את ממדי פינוי ההתנחלויות.

התקוממויות ומלחמות גרמו לישראל מצדה לסגת מסיני, לעזוב את רצועת הביטחון מבלי שחיזבאללה הובס, וכן להסכים לאוטונומיה בשטחים, להכיר באש"ף כנציג העם הפלסטיני, לפנות את עזה ולהשלים בפועל עם שליטת חמאס בה. אלא שבסופו של דבר, כותב תראל, "הפלסטינים נכשלו היכן שמדינות ערביות אחרות הצליחו, מפני שהם מעולם לא הציבו בפני ישראל איום אמיתי, ומכיוון שהם היו חלשים מדי מכדי להגן על הוויתורים שלהם מפני שחיקה נוספת". המסקנה המתבקשת היא שכל המאמצים הבינלאומיים להגביל את הלחץ הפלסטיני על ישראל ולהחזיר את הצדדים למשא ומתן "ללא תנאים" מרחיקים את ההסכם וחותרים תחת היעד של קידום פתרון שתי המדינות.

באשר לאמריקאים, כותב תראל, הנשיאים שהתעמתו עם ישראל באופן הישיר ביותר – אייזנהאואר וקארטר – הם היחידים שהגיעו להישגים מדיניים במזרח התיכון. לעומתם, הגישה המחבקת של קלינטון, בוש ולפרקים אובמה לא הניבה הסכם משמעותי אחד, בעיקר מכיוון שישראל מזהה בסטטוס קוו את המצב הכי משתלם מבחינתה.

אחד הפרקים הטובים בספר מוקדש למשא ומתן הכושל שהוביל שר החוץ ג'ון קרי בשנים 2013-2014. למרות עדויות ברורות לכך שהמקסימום שממשלת ישראל מוכנה להעניק אינו מתקרב למינימום שכל מנהיג פלסטיני יוכל לשווק לבני עמו , האמין קרי שבכח האישיות והנחישות שלו הוא מסוגל להגיע להסכם מסגרת בתוך תשעה חודשים. תראל מכנה את המאמצים האלו Faith Based Diplomacy ("דיפלומטיה מבוססת-אמונה"), שזה רק מעט מנומס יותר מאשר הכינוי "משיחי" שהעניק שר הביטחון דאז יעלון למזכיר המדינה. בהתאם, עיקר ה"משא ומתן" שניהל קרי היו שיחות אינסופיות בינו לבין נתניהו, שבסיומן גובש מסמך שנראה מרחיק לכת בעיני הישראלים והאמריקאים, אולם היה עמום ומוטה לכיוון ישראל עוד יותר מהצעות אולמרט ומהפרמטרים של קלינטון מחורף 2000. ובכל זאת, האמריקאים היו המומים שעבאס סירב.

> המרוויחים הגדולים מפסק הדין של העליון הם הרודנים של רואנדה ואוגנדה

כישלון מתמשך של דיפלומטיה כמעט משיחית. ג'ון קרי ומחמוד עבאס (אבו מאזן) בפריז. (צילום: מחלקת המדינה האמריקאית)

לא ניתן לייחס את האובססיה האמריקאית לחידוש המשא ומתן העקר בין הצדדים – דיבורים לשם דיבורים – רק לתמימותם של נשיאים או מזכירי מדינה. המשא ומתן, כמו כל העיסוק האמריקאי בסוגיה הפלסטינית, הוא במידה רבה פונקציה של היחסים המיוחדים בין ישראל לארצות הברית. ארצות הברית קוראת לשינוי אבל במעשיה – הרחקת מדינות וגופים בינלאומיים ממעורבות בסכסוך, תמיכה במבצעים הצבאיים של ישראל ועוד – היא שחקן סטטוס קוו מובהק, והמשא ומתן העקר מועיל לסטטוס קוו. כמו שמסכם תראל, "התועלת הפוטנציאלית [לארצות הברית] מיצירתה של מדינה פלסטינית קטנה, ענייה, וחסרת משמעות אסטרטגית היא זעירה בהשוואה לעלות הכבדה של לחץ על בעלת ברית קרובה שלה השפעה ניכרת באזור, וכן בפוליטיקה הפנימית האמריקאית".

מדינה במשבר

שני שליש מהספר הם אסופה של מאמרים תראל בשנים האחרונות, בעיקר ב-New York Review of Books. רובם מצוינים, בודדים התיישנו מעט. תיאור התהליך שבו הפכה הרשות הפלסטינית מהמדינה שבדרך לחלק ממנגנון הממשל הישראלי מרתק וחשוב במיוחד; יחד עם זאת, כמי שקורא את תראל כבר שנים, הייתי שמח למצוא בספר יותר חומר מקורי, במיוחד כזה הנוגע למעבר מממשל אובמה לטרמאפ, ולשאלה האם אנחנו עומדים באמת בפתחו של עידן חדש.

בשולי הדברים, הרגשתי לעתים שתראל משייף את המציאות כדי שתתאים לתאוריה. הקישור בין גל הפיגועים של שנת 94-95 למו"מ המואץ לקראת הסכם אוסלו ב' נראה לי מאולץ; ישנן גם עדויות רבות לכך שהיה ברור לדרג המדיני הישראלי שיעד התהליך הוא מדינה פלסטינית, וההימנעות מהצהרה על כך נבעה בעיקר משיקולים פוליטיים. גם אם אוסלו הפך למסגרת מבריקה ויעילה לניהול הכיבוש, אין הוכחה שזו היתה כוונת מחבריו – רק ספקולציות שבדיעבד. כך או כך, זה אינו ויכוח חשוב במיוחד.

חולשת הגישה הריאל-פוליטית היא שהיא מתייחסת למדינות כ"קופסאות שחורות" שמייצרות תפוקות רציונליות, והיא מתקשה יותר להבין ולהעריך דינמיקות פנימיות. תראל מעיר על חשיבותם של גופים כמו הניו יורק טיימס או ג'יי סטריט בדחיפת הממשל האמריקאי לעוד סיבובי מו"מ שרק סייעו לסטטוס קוו והוא נוגע בחטף בזהות המתווכים האמריקאים עצמם, אבל הוא אינו מרחיב יותר מדי בתחומים האלו; הוא גם לא עוסק כמעט בעליית הימין החדש בישראל ובעמדות המקסימליסטיות שהוא מוביל. בעיני, דווקא הרושם שישראל הצליחה לסכל את פתרון שתי המדינות פותח את הדלת לשינויים בדינמיקה הפוליטית בעתיד הלא כל כך רחוק.

זה ספר קולח, חשוב ומעניין, המשמש גם כמאגר מידע לסוגיות היסוד המשמעותיות שבראש החדשות, מירושלים ועד עזה, ומספק תשובה מקורית ומאלפת לכשלון תהליך השלום, שאינה מתמצית בהפניית האשמות כלפי אחד מהצדדים. אבל יש לציין שמשבר פתרון שתי המדינות הוא לא רק משבר בתהליך הפוליטי שנועד להוביל אליו, אלא חלק ממשבר גדול יותר של מושג המדינה, ומההתפוררות שעוברת על חברות לאומיות בכל רחבי העולם. תראל מציין בסוף הניתוח המצוין שפותח את ספרו כי "באמצעות לחץ על הצדדים, חלוקה בדרכי שלום היא אפשרית". זה אולי נכון, אולם סביר שתוצאה שכזו לא תהיה "פיתרון קבע", אלא רק תחילתו של פרק חדש.

> אחרי כמעט שנתיים: הליצן הפלסטיני שוחרר ממעצר מנהלי

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf