newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

את מי משרת השירות הלאומי?

השירות הלאומי הוא דרכה של המדינה למלא חורים במערכות הבריאות, החינוך והרווחה המתפוררות. בדרך מנוצלות נשים צעירות שמועסקות בתנאים מחפירים ובלא שכר הולם. למה הן לא קמות ועוזבות?

מאת:

כותבת אורחת: תמר בן דוד

בחמישי האחרון פורסם במגזין "את" תחקירה של ליאת בר-סתו, העוסק בתנאים המחפירים להם נתונות בנות השירות הלאומי מהציונות הדתית: משכורת משפילה, מחסור בליווי, בהדרכה ובתמיכה, הסללה גזענית ומפלה על-פי רקע סוציו-אקונומי וחשיפה להטרדות ולניצול. הלחץ המופעל עליהן להיות "הסיירת המובחרת" ולשמור על תדמית מוצלחת והישגית, המתואר בכתבה, מתממש לנגד עינינו בקמפיין הפייסבוק שמתרחש בימים האחרונים תחת ההאשטאג #אתמיזהמשרת, כאשר רבות מהמשתתפות בו בוחרות גם הן לשמור על אנונימיות.

אך לצד העדויות הקשות העולות בכתבה ובקמפיין, עולות דרישות לשיפור התנאים, להגברת הפיקוח והרגולציה, ובגדול – להשוואת תנאי בנות השירות לתנאים של חיילי צה"ל. כמו שמבהירה בר-סתו: "אף אחת מהמרואיינות לא יצאה נגד השירות עצמו אלא נגד ההתנהלות" – וכאן בדיוק הבעיה.

אמנם בישראל השירות הלאומי נחשב דבר משני ופחות-ערך לגיוס לצבא, אך הוא מהווה תחליף יחיד ומקובל לעומת הטאבו על האפשרות לא לשרת בכלל (כשסרבנות היא בכלל מחוץ לטווח התפיסה). זהו מעין ואקום אליו נשאבים כל אלה אשר, לצערם, לא נפלה בחיקם הזכות הגדולה לשרת בצבא. כל מי שאי פעם השמיעה את המשפט "לא התגייסתי" בוודאי מכירה את השאלה המתבקשת: "אבל עשית שירות לאומי, נכון?". כך, כאשר ציבור הכבר-לא-נערות מהציונות הדתית אינו מתגייס לצבא באופן די גורף, הלחץ להישאר חלק לגיטימי מהשיח ולא לצאת חס וחלילה נגד המערכת, מניע גם את הפריצה של הנושא לתודעה.

> בשם האב: הפוטנציאל הפוליטי של הלם קרב

סמינר הכנה קצר, והופ הן מוכשרות לטיפול רפואי. בנות שירות לאומי מטפלות בתינוקות בבית חולים בירושלים. אילוסטרציה (עביר סולטן / פלאש90)

סמינר הכנה קצר, והופ הן מוכשרות לטיפול רפואי. בנות שירות לאומי מטפלות בתינוקות בבית חולים בירושלים. אילוסטרציה (עביר סולטן / פלאש90)

אבל עם כל הכוונה הטובה, כיבוי שריפות לא ישנה את העובדה שהשירות הלאומי, במהותו, בנוי על ניצול. ממש כמו חיל החינוך של צה"ל, מערך בנות השירות מאפשר למדינה כח עבודה זול וצעיר, חסר הכשרה וידע, והכי חשוב – בעל המון מרץ, "מורעלות" ותמימות. נערה בת 18 שעברה סמינר הכנה בין שבועיים במקרה הטוב אינה משתווה בשום אופן למורה בעלת תואר, לא משנה כמה נחושה תהיה הראשונה. במבט כולל מדובר במילוי חורים בהם אמורים להימצא מורים, אנשי סיעוד ושאר עובדים מתאימים בבגרותם ובכישוריהם, בעלי ההשכלה וההכשרה המתאימות, ושאמורים לזכות לשכר ההולם.

בעולם מתוקן קוראים לזה עבודה

אז #אתמיזהמשרת? לא את בנות השירות הסובלות, ובטח שלא את האוכלוסיות איתן הן עובדות.

זה בוודאי משרת את מערכת החינוך, שבמקום להכשיר תלמידים לעולם התעסוקה מפקירה אותם לטבילת האש של השירות הלאומי או הצבא, ומשתמשת בהם לאחר מכן דרך העמותות המפעילות את השירות וללא כל אחריות לתנאיהן. זה משרת גם את מערכות הרווחה והבריאות, ולמעשה את כל גופי המדינה, שבכך נמנעת מתיקון מהותי ומקיף של קריסת כל השירותים שלה.

ואם אפשר גם מילה על עצם הרעיון של "שירות לאומי", תראו כמה מדהים איך שקפיטליזם ולאומנות הולכים ביחד. הרי ללא הפמפום האינסופי של רעיון ה"תרומה למדינה", כל הסבל היה נגמר ברגע. בנות השירות היו מבינות מהר מאד שהתנאים מזעזעים, קמות והולכות. מטיילות, ממשיכות ללימודים אקדמאיים, או פשוט מחפשות מקום הוגן לעבוד בו, שיכבד אותן כבנות חוה. אבל במציאות בה המדינה אינה מערכת שנועדה לשרת את האזרחים שלה, אלא ישות שהאזרחים צריכים לשרת אותה – זו בושה כמובן, כפיות טובה ואף כמעט-בגידה להשתמט, אפילו משירות לאומי. והמסר של המדינה לבנות השירות: תשארו, תסבלו ותמשיכו לשכנע את עצמכן שאתן באמת עוזרות לילדים, לנערים המוחלשים, או לחולים האלה – ועל מערכות ברות-קיימא, שבנויות על עובדים ולא על מתנדבים, אל תעזו לחלום.

ממש כמו בקומדיה טרגית, עד שסוף-סוף עולה היחס הנורא לו זוכות בנות השירות הלאומי, כל הרעש מתועל לשיפור של המערכת הקיימת, שעד כה מוכיחה את עצמה כנצלנית באופנים שקשה להבחין בינם לבין התנהלות של חברות קבלן. בעולם מתוקן, בו בנות מקבלות שכר הוגן, הכשרה מתאימה וסביבה תומכת על עמלן, לא קוראים לזה שירות לאומי. קוראים לזה עבודה. הנה רעיון להאשטאג.

תמר בן דוד היא פעילה קווירית ופמיניסטית ירושלמית, ובת-שירות לשעבר.

> פוקסטרוט: גברים בורחים מהבשורה של עצמם

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf