newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

יחי השלטון, ימות האזרח

מושג האזרחות בישראל תמיד יושם באופן שונה ביחס ליהודים וביחס לערבים. כעת השלטון מנסה לשרטט את גבולותיו על פי תפיסות אידאולוגיות ספציפיות, לקראת מודל שבו החברה מתבטלת לטובת המדינה והמדינה לטובת המפלגה

מאת:

כותב אורח: מרזוק אלחלבי

האזרחות בישראל סבלה תמיד מצמצום המשמעות, פעם מכוחו של חוק השבות, ופעם מכוחה של מדיניות אזרוח מקפידה ומערימה קשיים. המצב הקיים, למשל, אפשר למדינה לטעון שאזרחים ערבים בנגב אינם כאלה כלל, וכי אותן תעודות זהות שהם מחזיקים ניתנו להם בטעות, גם אם הם והשבט לו הם שייכים היה כאן לפני קום המדינה. כמו כן, המצב מאפשר למדינה לשכנע את בג"ץ לאשר שוב ושוב את החוק המגביל נישואי פלסטינים משני צדי הקו הירוק, במיוחד כשהנישואים משמעותם איחוד משפחות משם לכאן.

כנ"ל עם מהגרי עבודה ומהגרים פוליטיים –  הם טובים לעבודות שישראלים לא מוכנים לעשות בכלל או לא בשכר המוצע, אלא שצריך למנוע מהם אזרחות בכל מחיר ואף למנוע מהם זכויות אדם. יתירה מכך, המדינה הצליחה עד כה לשכנע את בג"ץ שאין לאום ישראלי, וכך נדחו על הסף עתירות חוזרות לרשום אנשים יהודים וערבים לבקשתם כישראלים בתעודת הזהות.

שאלה לא פחות קשה מתעוררת כשאנו באים לבחון את טיב האזרחות הקיימת ומהותה. כי האזרחות אינה עניין פורמאלי המוגבל לתעודה ומסמכים. כאן ניתן להבחין שוב ברמות שונות של אזרחות מהותית, זו ליהודים וזו לערבים פלסטינים, זו לאזרחים הוותיקים וזו לאלה המהגרים אליה, זו לאזרחים במרכז הארץ וזה לאזרחים בפריפריה, זו לאזרחים שידם משגת וזו לאזרחים אומללים חסרי כל. האזרחים הערבים בישראל יטענו בצדק כי עיקרון השוויון, שהוא עיקרון יסוד בדמוקרטיה, לא מיושם לגביהם במגוון של תחומים, דבר המוביל לפגיעה בזכויותיהם. יש לציין שעיקרון השוויון אינו מופיע בחקיקה ולא בחוקי היסוד וכי הוא מתקיים רק מכוח החלטות בג"ץ. כמו כן, האפליה נגד ערבים ונגד אוכלוסיות אחרות מתקיימת בחסות עקיפת האזרחות באמצעות המוסדות העל-לאומיים המתעדפים את האזרחים היהודים. גם חוק השבות מעדיף את היהודי בחו"ל על פני הערבי בישראל.

> למה דוקא האמנות מוציאה את הימין הכל-יכול מהדעת?

שרית וינו אלעד עושה כבוד לדגל ולמירי רגב. פסטיבל סולידריות עם התיאטרון הערבי-עברי ביפו (קרן מנור/אקטיבסטילס)

המסע המתוקשר נגד מוסדות תרבות שלא מוכנים לוותר על תפקידה ההיסטורי של אומנות ולהביא את קולם שלהמושתקים מעיד גם הוא על ניסיון לפגוע בזכות היצירה ובחופש אומנותי מצפוני. שרית וינו אלעד עושה כבוד לדגל ולמירי רגב. פסטיבל סולידריות עם התיאטרון הערבי-עברי ביפו (קרן מנור/אקטיבסטילס)

ואם נבחן את הנושא של אזרחות מהותית בתחום חלוקת המשאבים –  החומריים, הסמליים והמרחביים, נעמוד על עומק האי-שוויון שממנו סובלים האזרחים הערבים. אוכלוסייה ילידית המהווה כ-20% מכלל האוכלוסייה, חייה ומתקיימת על כ-3% מהמרחב הגיאוגרפי. כל ישוב ערבי איבד בממוצע כשבעה אחוזים מהקרקעות שהיו לתושביו לפני הנכבה ב-1948, ע"י תהליכי "הסדרי קרקעות" ו"הפקעה לצורכי הציבור" באמצעות תקנות וחוקים שנחקקו למטרה זו.

המדינה הצליחה לבנות כ-700 ישובים חדשים מאז היווסדה ואף לא ישוב ערבי אחד! היישוב הערבי סבל שנים הן מהעדר פיתוח תשתיות, חברה וכלכלה והן מהעדר תקציבים ושירותים. חוק קמיניץ החדש אף מכשיר פעולות הריסת בתים ערביים תוך הגבלת סמכות בית המשפט להתערב בנדון. המרחב כולו מוגדר כיהודי הנתון מאז קום המדינה לתהליך ייהוד מתמשך, כשהערבי נתפס במסגרתו כמטרד, פולש ואף זר! האזרח הערבי הודר כליל מסמלי המדינה אף שהוא שותף בטקסיה כקישוט וכעלה תאנה, או כהצהרה בדבר הלגיטימיות של המדינה בעיני קורבנותיה.

כבר לא מדובר רק בערבים

המרחב הפוליטי הוא זירה נוספת לבחון בה את מהות האזרחות ביחס לאזרחים הערבים. גם כאן נבחין בעובדה שהאזרחים הערבים הודרו תמיד מעמדות קבלת ההחלטות וקביעת המדיניות. בפוליטיקה כמו בכלכלה, נשארו תלויים במרכז היהודי, צרכני פוליטיקה ולא יצרנים.

זו הייתה משמעות האזרחות בישראל לגבי הערבים, והדבר רק החמיר בצל המדיניות הימנית הרשמית בעשור האחרון. הדמוקרטיה האתנית יוצרת שני סוגים של אזרחות לפחות, זו של הקבוצה האתנית המועדפת וזו של אלה שלא נמנים עליה. אלא שתהליך הפיחות במעמדה של האזרחות בישראל לא עוצר בערבים אזרחי המדינה. יש יותר ויותר עדויות, מהלכים שלטוניים, שיח, המראים בבירור שהפיחות בערך האזרחות מאיים על כל אלה שמתנגדים למדיניות הממשלה, גם אם הם נמנים על הסולת והשמנת של הקבוצה האתנית המועדפת.

בקלות יתרה ניתן היום ליירט פעילות פוליטית בסיסית ומובנת מאליה על-ידי שיסוי, דה לגיטימציה ותיוג של בוגדים ועוכרי ישראל. כך נעשה לשוברים שתיקה, לארגון בצלם ושאר ארגוני חברה אזרחית ביקורתיים העוסקים בזכויות אדם. המסע המתוקשר נגד מוסדות תרבות שלא מוכנים לוותר על תפקידה ההיסטורי של אומנות, לבקר להביא את קולם של המושתקים, לצאת נגד שררה ושחיתות, מעיד גם הוא על ניסיון לפגוע בזכות היצירה ובחופש אומנותי מצפוני. גם המסע נגד מערכת המשפט ואותם שינויים מוצעים חדשות לבקרים מתכוונים לצמצם את עיקרון הפרדת הרשויות שהוא בנשמתה של הדמוקרטיה ופגיעה ביכולת האזרח לבקר את הרזות משפטית ולהתדיין מולה בבית המשפט.

> נתניהו והימין מבקשים להיפטר מהסרח העודף

כל לאומיות עיוורת המקדשת את עצמה תשוש לדכא את כל מי שמעז לערער, במיוחד אלה הבאים מתוכה. הנשיא רבלין, ראש הממשלה נתניהו ורעייתו שרה ושרת התרבות רגב בטקס פתיחת המכביה ה-20 בירושלים (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

יחי השלטון, ימות האזרח

לאט לאט, האזרחות הישראלית נסוגה בפני מסע הצלב של הימין הישראלי. האזרחות כמערך שלם ומעגלים שונים של זכויות נפגעה על-ידי השלטון המנסה לשרטט את גבולותיה על פי תפיסות אידאולוגיות ספציפיות. וכל מי שחורג מתפיסות אלה, מתנגד להם, אזרחותו נפגעת במשמעותה כסל של זכויות, לרבות פוליטיות. מה המשמעות של הגבלת זכות ההפגנה מול ביתו של היועץ המשפטי לממשלה מלבד ניסיון לפגוע בזכות פוליטית הנגזרת מהאזרחות הפעילה? כנ"ל מהלכי שלטון הימין להשתלט על מפת התקשורת ולרתום אותה לתפיסתה ומאווייה ולמנוע בכך נגישות תקשורתית לכל האזרחים?

לאחר עשורים של "אזרחות אתנית", סבורני שפני הפוליטיקה בישראל היא לקראת "אזרחות אידאולוגית". לפי הניסיון ההיסטורי של משטרים כוללניים קומוניסטים לשעבר, אזרחות זו מתאפיינת בביטול החברה לטובת המדינה והמדינה לטובת המפלגה. במצב זה, האזרחות מתאיינת כליל ומצומצמת לכדי משתה ואוכל, ועוד כמה מלים בשבח השלטון וסמליו.

תגידו לי, המצב רחוק מלהתממש בישראל כי כך וכך, ואגיד לכם –  אין שם אחר למצב שייווצר ממדיניות הימין בישראל – "אזרחות אידאולוגית", בה יחי השלטון וימות האזרח. חוק הלאום יהווה מבוא חוקתי לאזרחות מהסוג הנ"ל. כי כל לאומיות עיוורת המקדשת את עצמה תשוש לדכא את כל מי שמעז לערער, במיוחד אלה הבאים מתוכה. בסרט הזה כבר היו היהודים, אבל כקורבנות.

מרזוק אלחלבי הוא משפטן, עיתונאי וסופר, בעל טור קבוע בעיתון "אל-חיאת" הלונדוני.

> כחלון ורגב, אתם קבלני הביצוע של ההגמוניה הלבנה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן

משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf