newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אם כבר, זוהר ארגוב הוא המלך של האשכנזים

במשך שלושים השנים מאז הלך לעולמו, הפך זוהר ארגוב למלך של המוזיקה המזרחית בשנות השמונים. היו וישנם זמרים גדולים יותר בז'אנר, אך זוהר ארגוב "נבחר" משום שענה על הדימוי השלילי של המזרחי

מאת:

כותב: רפאל ביתאן

בשבוע הזה מלאו 30 שנה למותו של זוהר ארגוב, מי שבחלק קצר מחייו היה זמר פופולרי ומצליח, וברוב חייו היה מצוי בחבלי החיים הקשים, בנפילה במהמורותיהם, ובכישלון אישי משפחתי וחברתי.

למרבה הפלא, ככל שהזמן חולף והשנים עוברות, הדמות של זוהר ארגוב מתנפחת, "מורשתו" נאמדת, ורבים דנים בה ומתעמקים בחלקיה השונים. הדבר מפליא מאוד, אך יותר מכך מעורר זעם על התופעה השלילית הזו, מה שגורם לי – חרף הכלל "אין מדברים על המתים לרעה" – לכתוב את הדברים הבאים, כי כאשר מדובר בכבוד החיים אין מה להתלבט.

אינני יודע היכן רבים מהמרואיינים בעניינו של זוהר ארגוב חיים, ובכלל – מהיכן מלקטים אנשי התקשורת ובררני התרבות המערבית שגילו את זוהר את פירורי האינפורמציה על מעמדו, חלקו, גאונותו ויכולותיו. אני בטוח שזה לא נלקח מהמציאות, אותה חולקים אני ורוב מכריי וחבריי, שגדלנו על המוזיקה המזרחית.

> היום חזרתי לדיסק של זהבה בן

המלך של האשכנזים. זוהר ארגוב (צילום: משה שי, פלאש90)

המלך של האשכנזים. זוהר ארגוב (צילום: משה שי, פלאש90)

אמנה קודם את הנתונים שאין עליהם חולק. זוהר ארגוב היה הראשון שהצליח, בסדר גודל רציני, להוציא את המוזיקה שלו ממקומותיה הראשונים אל המרחב הכלל- ישראלי; המוזיקה של זוהר ארגוב איננה "מזרחית" אלא פופ, אף כי בשוליים הוא שאב מאפיינים מהמוזיקה המזרחית, ובעיקר התימנית; האיש ניהל קריירה פלילית עוד לפני שהחל להיות זמר, תוך כדי, וגם לאחר שכושרו אבד.

זמר בינוני

ההערצה הבסיסית והראשונית אליו מבני משפחתו וסביבתו הקרובה הייתה מעצם המהפך שהוא חולל בחייהם: מבית ואזור חולניים ומלאי סבל וסיפורים קשים, משפחה מיוסרת וענייה, עבר פלילי משותף כמעט לכולם, ילדות קשה ועוד – לחיי תהילה ועושר, לפאר השכונה, למושא הערצה "חיובי", לעשייה בלתי פוסקת, לתחושות הצלחה וגאווה עדתית, וכמו כן לתחושות ניצחון אחרי שנים רבות של תחושת- נפסדות.

אף אחד לא חולק כי ההצלחה שלו היוותה מודל לחיקוי, הרבה יותר מהשירה והסגנון שלו. בנוסף, אולי ברמה הנפשית העמוקה האיש היה טוב וטהר-לב, אך מעשיו מעידים על כישלון מהדהד בניהול הנתונים וכישרונותיו, הרס עצמי והרס סביבתי, ברמה המשפחתית אך גם כלפי אנשים זרים, מה שהופך אותו למודל שלילי.

עד כאן אלו נתונים ידועים ומוסכמים על הכל. כעת אפרט כמה נתונים שמקובלים פחות – אך לא מצאתי בר פלוגתא אחד שהחזיק בדעתו לאחר שהצלבנו נתונים, ונחתנו לעומקו של כל פרט.

מבחינה ווקאלית – צבע קול, טונים, יכולות ביצועיות, ויותר מכך מבחינה מוזיקלית – אופי הביצוע, הדיוק, הסלנג, הגיוון וכו', ישנם רבים וטובים, איכותיים ומקצועיים פי כמה וכמה מזוהר ארגוב, לפניו, תוך כדי הקריירה שלו, ולאחריו; המוואלים שלו הם הדבר הכי שטחי ורדוד שקיים במוזיקה הערבית, בית היוצר של תרבות המוואלים; לחנים וטקסטים זו איננה אמת מידה אצל ארגוב, כי לא הוא כתב והלחין את שיריו; חלקים גדולים מהקריירה שלו האיש היה נשמע כמו קלטת בוואקמן, כשהבטריות דועכות אט אט.

ברוב מוחלט של ההופעות החיות המתועדות נשמע פלייליסט קטן, חוזר על עצמו, עם אינספור חריגות וזיופים, מעט נפילות בקצב, אך בעיקר רעש והמולה. איני מדבר על האירועים הפרטיים, ששם זה מתבקש וזהו הקונספט, אלא מעבר לאלו – וגם שם בהגזמה רבה.

אוי לאוזן ששמעה את ביצועיו לשירים שאינם שלו, ובמיוחד מוזיקה ערבית, שם קצב ומקצב מלודיה וסטייל היו נהרסים להם בזה אחר זה. הוא הוגה במגומגם את המילים בסלסול קליל ודלגני שמכלה את העומק המוזיקלי האותנטי, ומגלה חוסר בקיאות בחלקיו השונים של השיר יתכן שבשלב כלשהו היו לו את כל הנתונים המקסימליים, בילדות או באיזושהי הופעה, אך ממה שמתועד בהופעות וממה שקיים בדיסקים ובחומר הרב שמשוטט בכל מקום, יכולותיו היו מוגבלות מאד.

"ילד שלי, אל תלך בדרכי. דרך ללא אור", שירו של מיכאל פטישי בביצוע של זוהר ארגוב:

אז מאין, אם כן, ההצלחה הגדולה?

התשובה היא פשוטה. במציאות של אותם ימים, כמו שקורה לעיתים אף היום, היה חיפוש נואש אחר סיבה למסיבה. מי שהצליח להדליק את הניצוץ, ומי שהצליח להשתמש בניצוץ הזה בשביל להדליק את שמחת החיים אצל המזרחים, הכבויים ממאבק החיים, התנאים והחברה הקשים שהם היו בהם, זכה. היה צריך אחד כזה, עם כריזמה, והופעה נכונה, ביטחון עצמי וסטייל תקשורתי מנומק, בכדי לפוצץ את הגעש המזרחי ולהביאו לפסגות שהוא הגיע אליהם אז. פסגות שהיו מורכבות גם מרצון להצליח, וגם מרצון לנצח את הממסד האשכנזי הממלכתי.

בימים האלו, בתקופה ההיא, הנתונים האלו היו נתונים מוזיקליים שחשובים יותר מהתוכן עצמו. מה שכובש היום בריאליטי כבש אז במציאות, מה שמשחק היום לכולם ברמה של אוזן קשבת ולא מעבר, שיחק אז לרבים ברמה של לרקוד ולתמוך ולהצטרף יחד.

רוב ככל היצירות והטקסטים, הלחנים והעיבודים של זוהר ארגוב היו מאוד מאופיינים בחיבור העז לחוויה של החיים. שירים על תופעות, על התמודדויות חברתיות, רומנטיקה מיושנת, ורגשות של האדם העובד והעמל, החולם והמתאמץ. רק בשנים האחרונות השתחררו כל אלו, אולי בגלל המציאות שהשתפרה. זה הכל. אגב, היום זה פופולארי יותר בענף חזני ופייטני בר המצוות, מכניסי הכלות והחתנים, ועוד – שהשואו, האמירה הרגשית והמעמדית, האווירה שנוצרת וכדומה, חשובים ומושקעים פי כמה מהתוכן עצמו.

> עדים או מומחים: ההיסטוריה של יהודי המזרח התיכון נכתבת מחדש

אך עדיין – מי שיאמר לי הפוך, ויטען כי אני לא מכיר מספיק את זוהר והחומרים שלו, אוכל לדון איתו בסבלנות, להתעמק, ואפילו לבוא פתוח להקשיב וללמוד אם יהיה מה, כל זה בפן המקצועי המוזיקלי. אך בפן האישי המוסרי והאנושי, תגידו לי השתגעתם? איך ידיכם ורגליכם לא רועדות מניפוח דמות כה שלילית, כיצד ייתכן שהיושרה והצדק מתחברים לכם עם התעסקות כה מאסיבית והענקת תארים וכינויים לאדם שחייו היו מלאי פגיעות בעצמו ובסביבתו, הקרובה והרחוקה? הייתכן שאותו ערוץ שיפרסם סיפורים מהעבר על אלכס גלעדי וגבי גזית, על אמירה או הטרדה, ינסח כותרת תכנית על זוהר ארגוב בשם "המלך"?

מלך של מי בדיוק? של הנשים שאנס, של הילדים שהביא לעולם וגידל באופוריית השאכטות והיחסים השערורייתיים? של הסמים שצרך? של הכספים שהיה חייב? של אלו שהיכה אותם? של אותם נפשות שנסחפו אחריו כמודל שלילי לחיקוי ונפלו במצודות חייו?

איזה מלך ואיזה נעליים. אפשר לקרוא לו מסכן, בעל תאווה שנפל לתאוותיו והפסיד את כל עולמו. איך ייתכן שבאותו דור בו אנשים עפים ממקום עבודתם על מילה פוגענית, כל המסכים וערוצי הרדיו יספרו לכל העולם התרבותי שלנו שזוהר ארגוב הוא מלך?

> אני ערס, ואינשאללה נשנה את השמאל 

לא מודל לחיקוי. זוהר ארגוב לפני מותו (צילום: משה שי, פלאש90)

לא מודל לחיקוי. זוהר ארגוב לפני מותו (צילום: משה שי, פלאש90)

גם אם תמצאו אלף סיבות ודרכים להצדיק את מה שקרה, להסביר את התהליך, ולעורר את מידת הרחמים על פני מידת הדין בנוגע אליו, עדיין, מכאן ועד לשיג ושיח של הערצה וגעגוע של מלכות, ועוד כהנה וכהנה, לא רק שהדרך ארוכה – אלא אין מסלול. חומה בצורה מפרידה בין השתיים.

אך האמת היא שכל הפסטיבלים והתוכניות, ההגדרות והבאזז סביב דמותו, אינם מגיעים מתוך הציבור המזרחי, או מהקהל הטבעי של התרבות הזו, אלא מצד כל אותם אלו שלא מבינים במוזיקה הזו. הם מכירים את הסיפור שלה מספרים או ספריות, והצימאון שלהם להכיר ולדעת גובר על השיקולים הערכיים. כי באזורים שלנו – מי שגדל על ברכי המוזיקה המזרחית – בקושי תשמעו אנשים מדברים על זה.

בכל עולם תרבותי ישנם כללי-פנים וכללי-חוץ, לא תמיד מי שנחשב מוצלח מבפנים ייחשב כך גם מבחוץ, ולהיפך. אולי בעיקר להיפך. הסטריאוטיפ המזרחי קיים מחוץ למועדון, ולא בתוכו. מהבחינה הזו זוהר ארגוב עונה על כל הפרמטרים, כהה עור עם חי"ת ועי"ן מודגשות, יליד שכונת מצוקה, סלסולים, טקסטים מהולים בעצבות, וכל היתר – סמים, בחורות, מעצרים, עבר פלילי, גירושין וכדומה.

כל אלו מושלמים לסטראוטיפ של "הזמר המזרחי". לאלו שבנו את הדמות הזו על פי סממנים חיצוניים וחברתיים, ולא מוזיקליים ומקצועיים תרבותית. הווה אומר – זוהר ארגוב הוא מלך הזמרים המזרחי לאשכנזים המביטים מבחוץ.

תרבות היא חובה לכל, אמנות זה טוב, מוזיקה זה חבל על הזמן, אך כל אלו רק כמעטפת ותוכן נוסף למוסר וערכים, לסדרי עדיפויות אנושיים ושווים לכל נפש. זה לא מה שקרה אצל זוהר ארגוב.

רפאל ביתאן הוא פייטן וחוקר תרבות מזרחית.

> עכשיו גם מוסי רז לא מספיק מזרחי בשביל 'הארץ'

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

אקדמיה שלא יוצאת נגד ההרג והדיכוי לא ממלאת את תפקידה

כשהופיע איום על ביטול פרסי ישראל, האקדמיה בישראל הזדעקה. אבל היא בוחרת למלא את פיה מים ביחס לזוועות בעזה, ואפילו עוזרת בסתימת הפיות של סטודנטים ומרצים פלסטינים. ככה לא עושים אקדמיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf