newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

עדויות: השפלות ואלימות במעצר נערים מירושלים המזרחית

בתום תפילת הערב באל אקצא, הראשונה לאחר שהוסרו המגנומטרים בקיץ האחרון, פרצו שוטרים למסגד בקצה המתחם תוך שימוש באלימות קשה. מעצרם של כמאה מתפללים ששהו במקום, בהם בני נוער, היה רק תחילתו של מסע השפלות והתעללות. עדויות חדשות של נערים שנעצרו באותו לילה ונמסרו לארגון "בצלם" מובאות כאן לראשונה

מאת:

בקיץ האחרון, שבועיים לאחר שמתחם אל אקצא נסגר בעקבות המתקפה הקטלנית במהלכה שלושה פלסטינים אזרחי ישראל ירו למוות בשני שוטרים, חזרו המאמינים להתפלל במקום. זאת לאחר מחאה עממית נרחבת, בעקבותיה הסירה ישראל את המגבלות וגלאי המתכות שהציבה בכניסה למתחם. בסיומו של היום הראשון לחידוש התפילות, יום חמישי 27 ביולי, בשעה 22:30 פנתה המשטרה למתפללים באמצעות כריזה וביקשה מהם להתפנות מהמקום. המתפללים נענו להנחיה, פרט לקבוצה של כ-120 אנשים ששהו באותה העת במסגד סגור בקצה המתחם ולדבריהם לא שמעו את הכריזה. אלו זכו לטיפול אלים ומשפיל במיוחד מהמשטרה שפשטה על המקום בכוחות גדולים וביצעה מעצרים ללא הבחנה. לאחר מכן הובלו העצורים – כמאה במספר, בהם גם בני נוער – כשהם יחפים, כפותים ומוכים ברחובות העיר העתיקה, והועמסו אחד על השני באוטובוס שהובילם לתחנת המשטרה.

חודש לאחר האירוע פנו עשרה מהמתפללים ששהו במקום באותו לילה בתלונה למח"ש, כפי שדיווחנו לראשונה בשיחה מקומית. בתלונה, שהגישו באמצעות עו"ד נועה לוי מהוועד נגד עינויים, תיארו המתלוננים, בהם מתפללים ואנשי צוות רפואי, כיצד שוטרים פרצו למקום בעודם יורים רימוני הלם וכדורי ספוג על המתפללים המופתעים ואחוזי האימה. עדויותיהם כללו תיאורים של אלימות קשה והשפלות, תקיפה של צוות רפואי ומעצרים ללא הבחנה תוך שימוש בכוח.

עם התלונה שהוגשה למח"ש לא קרה מאז הרבה. עדיין לא נגבו עדויות מהמתלוננים, והתיק יושב לו על שולחן הפרקליטות, מחכה להחלטה האם בכלל לפתוח בחקירה. אולם בינתיים גבה תחקירן השטח של "בצלם", עאמר עארורי, עדויות מנערים שהיו במקום בזמן הפשיטה ונעצרו. העדויות המפורטות שאנחנו מביאים כאן לראשונה, של שניים מהנערים ששהו במסגד באותו הערב, חושפות טפח מהתנהלותה של ישראל כלפי קטינים במזרח העיר ש"חוברה לה יחדיו". העדויות של השניים (בקיצורי העריכה הנדרשים), מתוך מאות נערים תושבי ירושלים המזרחית שנעצרים מידי שנה, מציגות טכניקות של הפחדה שיטתית ושימוש בשיטות ותנאי מעצר וחקירה שמאפשרים לרשויות להפעיל על הנערים לחץ כדי שיודו במיוחס להם.

> עדויות: שוטרים פרצו למסגד באל-אקצא, היכו והשפילו מעל למאה מתפללים

מתפללים במתחם אל אקצא (סלימאן חאדר/פלאש90)

מתפללים במתחם אל אקצא (סלימאן חאדר/פלאש90)

דו"ח שפרסמו לאחרונה "בצלם" ביחד עם "המוקד להגנת הפרט" מביא נתונים קשים על השימוש התכוף שעושות הרשויות במעצרים של בני נוער בגילאים 12-17 במזרח ירושלים, ועל האופן שבו תחת מראית עין של היצמדות לנהלי החוק, מופרות זכויותיהם באופן שיטתי ואף אכזרי.

שעות ארוכות בתנוחת צפרדע

עדותו של נ.ע., בן 17, תושב בית חנינא:

בערך חצי שעה אחרי שתפילת הערב נגמרה התנתק החשמל במסגד. החלטתי להתפלל והתחלתי את טקסי התפילה. תוך כדי תפילה שמעתי אנשים מדברים בעברית ואז ראיתי הרבה מאנשי כוחות הכיבוש (שוטרים ויס"מ) שפשטו על המסגד. אני לא יודע איך הם הצליחו להיכנס כי המתפללים נעלו את הדלת בפניהם לפני כן.

השוטרים ירו רימוני הלם בתוך המסגד. פחדתי. הם תקפו אנשים באלות, הפילו אותם לרצפה ועיקמו להם את הידיים. הפסקתי להתפלל ופשוט עמדתי במקום, לא ידעתי לאן ללכת. פתאום הגיעו כמה שוטרי יס״מ. הם זרקו אותי על הרצפה באלימות, תפסו לי את הידיים וגררו אותי לפינה של המסגד. הם לקחו את תעודת הזהות שלי וקשרו לי את הידיים מאחורי הגב עם אזיקון פלסטיק. שמעתי אנשים צועקים מכאבים. ניסיתי לא לצעוק כי חששתי שאם אצעק אחטוף יותר מכות.

כעבור בערך חצי שעה הוליכו את כולנו, עצורים, בשורה אל מחוץ למסגד. הייתי יחף, כמו כולם, כי לא הרשו לנו לנעול נעליים. הוציאו אותנו דרך שער המוגרבים (אל-מע'ארבה), והושיבו אותנו על הברכיים, למשך לא יותר משעה. אחר כך הם הובילו אותנו לשני אוטובוסים.

כשהגעתי לאוטובוס הכריחו אותי לפסק את הרגליים ועשו עלי חיפוש ובדיקה גופנית. אחר-כך לקחו ממני את החפצים האישיים ואת הטלפון הנייד, וצילמו אותי. השוטרים גררו אותי בכוח לאוטובוס וזרקו אותי על אחד הכיסאות בפנים. אחרי בערך עשרים דקות האוטובוס נסע ואחרי זמן קצר הוא נעצר.

השוטרים התחילו להוריד אותנו מהאוטובוס והכניסו אותנו למגרש הרוסים. כמה אנשי יס"מ משכו אותי בידיים והובילו אותי אל מחוץ לאוטובוס. הכניסו אותי לחדר שבו ישבו הרבה עצורים על הברכיים, עם הפנים לקיר, והכריחו אותי להצטרף אליהם ולשבת כמו השאר. נשארתי ככה, על הברכיים, בלי לשתות או לאכול ובלי שהרשו לי ללכת לשירותים הרבה זמן. כאב לי הגב ובכל פעם שניסיתי לעמוד כדי להרפות קצת את הגב ואת הרגליים מתנוחת ה"צפרדע", הם הכו אותי ובעטו לי ברגליים עד שנפלתי והתיישבתי בחזרה על הברכיים עם הפנים לקיר.

אחר כך הוציאו אותי מהחדר ומישהו שאמר שהוא עורך דין ביקש ממני את הפרטים האישיים שלי. שאלתי אותו מה השעה והוא ענה לי שעכשיו 4:00 לפנות בוקר. אחר כך הוא הלך ולקחו אותי לחדר שבו ישב אדם בבגדים אזרחיים. הוא אמר לי בערבית שאני מואשם בכך שסירבתי לציית להוראות המשטרה ולעזוב את מסגד אל-אקצה אחרי התפילה. אמרתי לו שכואבת לי היד בגלל האזיקון. אחר כך אמרתי לחוקר: "לא שמעתי אף שוטר מבקש מהמתפללים לעזוב את המסגד ולא ראיתי את השוטרים לפני שהם פשטו על המסגד והתחילו לעצור מתפללים".

נחקרתי במשך רבע שעה, ואחר כך חתמתי על מסמך כלשהו בעברית שהחוקר אמר שהוא העדות שלי. לקחו ממני טביעות אצבעות וכשיצאתי מחדר החקירות אמרתי לשוטר: "אם לא אלך עכשיו לשירותים אני אשתין על עצמי". השוטר הוציא אותי מהבניין, לקח אותי לעץ ואמר לי להשתין שם וכך עשיתי.

> מאות פלסטינים בבקעה עומדים בפני גירוש: "רק רוצים לחיות"

מתפללים מול המגנומטרים בכניסה לאל אקצה, שער האריות 16.7, ביום בו הוצבו (אקטיבסטילס)

מתפללים מול המגנומטרים בכניסה לאל אקצה, שער האריות 16.7, ביום בו הוצבו (אקטיבסטילס)

אחר-כך השוטר הכניס אותי לחדר שהיו בו בערך 30 אנשים על כסאות. אזקו את היד שלי באזיקי מתכת ליד של עצור אחר שלא הכרתי. השוטרים נתנו לכל שני עצירים, שהיו קשורים אחד לשני, בקבוק מים, חתיכת לחם, חתיכת גבינה צהובה וגביע לבן קטן. לאחר שסיימתי לאכול ביקשתי שוב ללכת לשירותים. לקחו אותי לשירותים יחד עם העציר שאליו הייתי כבול, בלי להוריד את האזיקים, והשתנתי בנוכחותו, וכך גם הוא עשה. זה היה משפיל, להשתין לעיני אדם זר, אבל לא הייתה לי ברירה. השוטר סרב לשחרר את הידיים שלנו מהאזיקים.

בסביבות השעה 14:00 לקחו כל זוג עצורים קשורים לחדר שבו היו הרבה מאוד נעליים. כנראה שהביאו את הנעליים שלנו מהמסגד. השוטר נתן לכל עציר חמש דקות לחפש את הנעליים שלו. כמובן שהזמן לא הספיק אז בחרתי נעליים שהיו פחות או יותר במידה שלי ונעלתי אותן וגם מי שהיה קשור אלי עשה אותו דבר

אחר כך הם שחררו כל אדם שמצא את הנעליים שלו. בחוץ חיכו לי בני משפחה. הם אמרו לי שיש הוראה של המשטרה שאוסרת עליי להגיע לאזור העיר העתיקה במשך 15 יום, ושמותר לי להיות רק בשכונות בית חנינא ושועפאט. אם אפר את תנאי השחרור שלי יקנסו את המשפחה שלי בסכום של 10,000 ש"ח.

"לך לאמא שלך תשתה אצלה"

עדותו של ב.ש., בן 17, תושב אל-עיסאוויה:

ישבתי במסגד וראיתי את השוטרים יורים רימוני הלם וכדורי ספוג על אנשים. זה מסגד גדול, ואנשים ברחו ורצו בתוכו. למרות שניסיתי לברוח משם, שוטרי היס״מ הגיעו אלי ותפסו אותי. הם הפילו אותי על הרצפה וקשרו לי את הידיים. אני לא זוכר כמה אנשים תקפו אותי. הם קשרו לי את הידיים מאחורי הגב באזיקון מפלסטיק ואחר-כך מדי פעם אחד מהשוטרים הכה אותי או בעט בי. נשארתי ככה בערך שעה עד שהשוטרים הצליחו להשתלט על המצב ולעצור את כל האנשים שהיו בתוך המסגד.

אחר-כך הם הרימו אותי מהרצפה והובילו אותי יחף החוצה. ראיתי כמה מתפללים שנפצעו ודיממו מהראש או מהפנים. לקחו את כולנו דרך שער אל-מוע׳ארבה (המוגרבים) לכיוון הרחבה של קיר ״אל-בוראכ״ (רחבת הכותל) ושם הושיבו אותנו על הברכיים ליד שער אל-מוע׳ארבה. אחרי בערך שעה, לקחו אותנו לשני אוטובוסים שעמדו שם באזור. כשעליתי לאוטובוס לא מצאתי כיסא לשבת עליו אז עמדתי תקוע בין עצורים אחרים שנדחסו לתוך האוטובוס.

האוטובוס הגיע למגרש הרוסים ואחרי כמה דקות אנשי היס״מ גררו אותנו החוצה. שמו אותי בחדר במחלקת החקירות, שעצורים אחרים שהיו אתי אמרו לי שקוראים לו ״חדר מספר 4״. הידיים שלי כאבו מאוד בגלל האזיקים. ראיתי כמה בחורים מנסים לקרוע את אזיקוני הפלסטיק של עצורים אחרים באמצעות השיניים. בשלב כלשהו אנשי היס״מ שמו לב והכו אותם, בעטו בהם ונתנו להם סטירות.

אחר-כך אנשי היס״מ קשרו לכל העצורים גם את הרגליים. אזקו לי את הרגליים באזיקי מתכת. ביקשתי ללכת לשירותים אבל השוטרים לא הרשו לי. הייתי צמא ובכל פעם שביקשתי מים אנשי היס״מ אמרו לי "לך לאמא שלך תשתה אצלה". ישבתי שם על הברכיים עם הידיים קשורות בערך שעה ואז לקחו אותי ועוד שני אנשים לחדר שבו היו הרבה נעליים. אמרו לנו לבחור נעליים מתאימות. לא מצאתי את אלה שהשארתי בארון במסגד אז  בחרתי זוג אקראי. ביקשתי מהשוטר שיתיר את הידיים והרגליים שלי כדי שאוכל לנעול את הנעליים והוא עשה את זה.

אחר-כך הוא אזק אותי שוב בידיים וברגליים והוביל אותי ביחד עם שני הבחורים האחרים למכונית משטרה. המכונית הסיעה אותנו מתחנת המשטרה במגרש הרוסים למשטרת "הקישלה" (בעיר העתיקה).

למחרת בבוקר, לפני שהביאו ארוחת בוקר, לקחו אותי לחדר אחר ושם אזקו לי את הידיים מקדימה באזיקי מתכת. משם העבירו אותי לעוד חדר שבו ישב אדם בבגדים אזרחיים. הוא אמר לי בערבית שאני מואשם בזריקת אבנים על כוחות הכיבוש. אמרתי לו שזה לא נכון ושהייתי במסגד בזמן שנעצרתי. הייתי בחקירה הרבה זמן והחוקר האשים אותי שהיה עליי סכין ושאיימתי על חיי אנשי כוחות הביטחון. הכחשתי את כל ההאשמות, וחתמתי על העדות שלי שהייתה כתובה בעברית.

למחרת בבוקר השוטר אמר לי שייקחו אותי לבית המשפט אבל  זה לא קרה ונשארתי באותו חדר יחד עם שאר העצורים. יותר מאוחר הגיע שוטר, לקח אותי מהחדר ואז שחררו אותי. בני משפחה חכו לי בחוץ. זה היה בשבת אחר הצהריים, בשעה 15:00.

שחררו אותי עם תנאים מגבילים – הרחקה מהעיר העתיקה למשך חודש. בנוסף, אם איעצר שוב בחצי השנה הקרובה יכלאו אותי לשנתיים. אחרי ששוחררתי נסעתי לבית החולים הדסה הר הצופים (אל-עיסאוויה) בגלל שהיו לי כאבים בחלקים שונים של הגוף מהמכות שחטפתי ובגלל תשישות. סבלתי גם מכאבים בבטן אבל בבדיקות הרפואיות התגלה שאני סובל רק מחבורות שטחיות.

> זבוב על הקיר בשימוע של מורה: מי מפחד מתלמידים חושבים?

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf