newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הפרויקט שחושף את ההיסטוריה הגאה של חיפה

להתחבר לשורשים הגאים: פרויקט של פעילים והיסטוריונים גאים וגאות מתעד את הסיפור הלהט"בי של חיפה, משנות ההסתרה והתריסים הסגורים ועד הקמת המרכז הגאה העירוני. עכשיו הם מרחיבים את הפעילות ויוצאים בקמפיין הדסטארט

מאת:

הייתי אשה נשואה ורק לקראת גיל 40 החלטתי לצאת מהארון ולנהל מערכת יחסים עם אשה. הנושא היה אז מאוד סגור, לא קיים. הייתי צריכה להסתיר מהמשפחה ולערוך מסיבות בבתים מאחורי תריסים סגורים. מעט מאוד נשים בשנות ה-70 העזו להודות בהיותן לסביות, ואותו דבר היה אצל הגברים.

את הדברים האלה אמרה מרשה פרידמן, מחלוצות התנועה הפמיניסטית בישראל וחברת הכנסת הלסבית הראשונה (שעוד נאלצה לחיות בארון כשכיהנה כחברת כנסת מטעם רצ באמצע שנות השבעים) בראיון ליעל ברנובסקי מ-ynet.

פרידמן, שחיה ופעלה בחיפה, לא היתה היחידה. בשנים שבהן אהבה בין נשים עוד היתה טאבו מוחלט, תססה בחיפה מחתרת של נשים שהעזו לשחרר את עצמן, שהתגרשו ומצאו אחת את השניה וחברו לגברים שבאותו הזמן גילו את זהותם ההומואית. הנשים האלה פעלו, שלא במפתיע, תחת כנפי התנועה הפמיניסטית הישראלית, שגם היא במובנים רבים ילידת חיפה. הנשים האלה לא הסתפקו בלחגוג את אהבתן בסתר. הן הקימו את המקלט הראשון לנשים מוכות בישראל, בשכונת הדר בחיפה. כעבור כמה שנים הן הקימו בשכונה גם הארגון הפמיניסטי הוותיק ביותר בישראל כיום: “אשה לאשה".

לא רק ללסביות והומואים יש שורשים בעיר. גילה גולדשטיין (ז"ל) שהלכה מאיתנו השנה, וחברתה ננסי שניידר, פורצות הדרך של הקהילה הטרנסית בישראל, שתיהן נולדו, גדלו ויצאו מהארון בעיר, והעיר מהווה חלק משמעותי מהרקע לסרט "זה גילה, זה אני", המספר את סיפורה של גולדשטיין.

> יד ושם מארח בכיר מדרום סודאן המבצעת פשעים נגד האנושות

לא עוד רחובות צדדיים. מצעד הגאווה בחיפה (צילום: יעקב סבן)

כשעברתי לחיפה לפני שלוש שנים, פרידמן כבר מזמן לא חיה בארץ. וגילה היתה שכנה שלי כשעוד גרתי בתל אביב. אבל הקהילה הלהט"בית עדיין חיה ובועטת בעיר. מצעדי הגאווה של השנתיים האחרונות כבר לא מופנים לרחובות צדדיים ולעיר התחתית, אלא מתקיימים על ציר מוריה המרכזי בלב הכרמל. בשנה שעברה הוקם לאחר מאבק ממושך בית הקהילות, מרכז גאה במימון עירוני המשרת ברגישות ובאהבה את צרכי הקהילות החיפאיות, והמסיבות החשאיות בבתים פרטיים הוחלפו בליינים גאים מקומיים ומצליחים כמו ה- OverKitch הוותיק וה-Oh Snap המומלץ בחום.

תמיד היינו כאן

להיות לסבית, הומו, ביסקסואל או טרנסית יכולה להיות חוויה בודדה מאוד. גם היום, בעידן של יחסים וירטואליים ורשתות חברתיות, קל להרגיש שאת לבד בעולם. שהסביבה הסטרייטית לא מבינה ולא מעוניינת להבין. קל להרגיש שאת לא שייכת, ששורשים והיסטוריה זה משהו שיש לקצינים ומדריכי של"ח. שקהילה להט"בית זה משהו שקורה בגבולות שבין האיילון לירקון, לא בין המפרץ לכרמל.

חברת הכנסת מרשה פרידמן (צילום: סער יעקוב / לעמ)

חברת הכנסת מרשה פרידמן (צילום: סער יעקוב / לעמ)

הידיעה שתמיד היינו כאן, כשמלחים בריטים חרמנים עגנו בנמל וכשמצעדי האחד במאי עוד מילאו את רחוב הרצל, במסיבות בבתים פרטיים בכרמל ואז במועדונים מפוקפקים יותר או פחות בהדר ובעיר התחתית עד שהיום אנחנו כבר בכל מקום, הידיעה הזאת היא שיכולה לחבר אותנו לשורשים הגאים של חיפה. ומהשורשים האלה אנחנו יכולות לשאוב את האומץ והחוכמה והאהבה של אלה שהיו כאן כשהעולם עבור לסביות והומואים וטרנסיות וביסקסואלים היה מקום הרבה יותר בודד ואלים וחשוך משהוא היום. ואם בשנים ההן, הן יכלו למצוא אחת את השניה ולאהוב ולהאבק ולשרוד ולחיות, אז בטח שגם אנחנו היום יכולות.

אבל היסטוריה להט"בית מקומית, על כל החשיבות העצומה שלה, לא קורית מעצמה. אם לא מתאמצים לחפור לעומק ולחשוף אותה, נשארים עם ההיסטוריה הרשמית, שהיא תמיד היסטוריה של גברים סטרייטים שנכתבת עבור הצרכים של גברים סטרייטים.

כדי לחשוף, לתעד ולהציג את ההיסטוריה הגאה של חיפה, קמה קבוצה של פעילים והיסטוריוניות חיפאיים, גאות וגאים, שבשנתיים האחרונות עורכים ראיונות, סורקים ארכיונים, אוספים פריט מידע אחד ועוד אחד, ומרכיבים אותם ביחד לפסיפס שיספר את הסיפור הלהט"בי של חיפה. לאחרונה הם פתחו קמפיין לגיוס המונים כדי להרחיב את העשייה.

דותן ברום, פעיל בפרוייקט: "פתחנו פרויקט הדסטארט, שיאפשר לנו לממן פעילויות נוספות, כמו סרט דוקומנטרי על ההיסטוריה הגאה של חיפה וארכיון אינטרנטי פתוח לציבור, שיאפשר לקהילה לספר את הסיפור שלה בעצמה. אנחנו קוראים לכם ולכן לתמוך, לקבל תשורות גאות ומגניבות, ולעזור לעשות היסטוריה חיפאית גאה".

> שנתיים לאחר שנעצרה: ביהמ"ש קבע שדארין טאטור תישאר במעצר בית

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf