newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

יום בחירות בקלפיות מרצ בדרום: באשקלון ושדרות בוסקילה נותר אנונימי

מתפקדי מרצ בדרום הוכיחו שכדי להניע אותם לקלפי לא מספיק שם מזרחי מובהק, אלא עבודה וחיבור לשטח. דיווח מיוחד

מאת:

ניצחונה של תמר זנדברג על אבי בוסקילה בבחירות לראשות מרצ לא הפתיע, יש להניח, איש. גם לא הפער המשמעותי ביניהם. אפשר להניח גם שהתגובות נוסח "השבט הלבן שוב צופף שורות" היו מוכנות בקנה מראש ורק חיכו להכרזה הרשמית, אבל זאת תהיה קריאה שטחית מדי של התוצאות. זה לא שהסוגיה האתנית לא שיחקה תפקיד בבחירות האלה, אלא שהיא היתה הרבה יותר מורכבת מהניסיון להציג אותן כבוסקילה המרוקאי נגד זנדברג האשכנזיה.

מרצ היא מפלגה שנשענת על ליבת בוחרים אשכנזית, בורגנות עירונית תל-אביבית חילונית. ההצטמקות המתמדת שלה עד כדי חשש להיעלמותה מהמפה טלטלו אותה מספיק כדי להבין שהיא חייבת לחפש דרכים לפתיחת השורות, תובנה שניתן לה ביטוי בהמרת שיטת הבחירות לראשות המפלגה ורשימת מועמדיה לכנסת לפריימריז פתוחים. כחלק מהמהלך הזה קמו לראשונה קלפיות של מרצ ביישובים כמו אשקלון, שדרות, אופקים, ירוחם, אותה פריפריה שהכל נושאים אליה עיניים בתקווה שמשם תצמח ישועתה של המפלגה ויזרום לעורקיה הדם החדש שהיא משוועת לו נואשות.

על פניו, על פי אלה המתעקשים לראות את המציאות דרך הפריזמה הצרה ביותר של פוליטיקת הזהויות, אלה המקומות שבהם לאבי בוסקילה אמור היה להיות יתרון חד משמעי. המועמד שהקפיד לשרבב את המילה פריפריה ואת מוצאו המזרחי כמעט לכל נאום, מול המועמדת האשכנזיה שמזוהה עם הממסד המפלגתי הלבן. ולא היא; אחרי בילוי של מספר שעות בקלפיות באשקלון ובשדרות, היה ברור מעל לכל ספק שלזנדברג היה שם יתרון אבסולוטי. בקלפיות האלה, בוסקילה היה כמעט אנונימי לחלוטין.

ולא שזנדברג עצמה היתה שם להיט כל כך גדול; ככל שהצלחתי להתרשם, גם עבור מי ששלשל את שמה לקלפי היא לא היתה אטרקטיבית במיוחד, גם לא בהשוואה לבוסקילה. ההישג הזה של זנדברג רשום על שמו של איש אחר, אבי דבוש, שזמן קצר לפני הבחירות פרש מהמרוץ והעביר אליה את תמיכתו, ביחד עם פירות עבודת השטח היעילה וארוכת השנים שלו.

> הבחירות לראשות מרצ: אבי בוסקילה ותמר זנדברג במסר למצביעים

תמר זנדברג מצטלמת עם תומכיה לאחר ההודעה על זכייתה, אמש בתל אביב (גילי יערי/ פלאש 90)

גם מזרחי חובש כיפה וגם איש מרצ

יום חמישי, כשעה אחרי פתיחת הקלפיות. בקלפי באשקלון, באחד המתנ"סים בעיר, יושבים הוריו של דבוש, אשקלונים ותיקים, וממתינים לו. מחוץ לקלפי ממתינים למצביעים המתבוששים פעיל של מטה זנדברג ("אני פעיל זכויות בעלי חיים ומתחבר אליה בעיקר מהמקום הזה"), ופעיל של בוסקילה שמתוודה בכנות לב שהוא בכלל מצביע למפלגת העבודה. קצת יותר מאוחר מגיע גם יו"ר סניף מרצ באשקלון, ינון ג'יבלי. מזרחי חובש כיפה, פעיל במרצ 15 שנה, איש של אילן גילאון. הוא מספר לי שפקד לבדו 150 איש למפלגה. "באשקלון, מרצ זה אני. אנחנו 'קבוצת האדומים' של אילן, הולכים אחריו באש ובמים. אחרי שהעביר את התמיכה שלו לתמר, התחלנו לפעול בשבילה". אני שואלת אותו כיצד יקבלו כאן את תמר זנדברג, אם זו תגיע לקלפי.

"לא יודע אם תתקבל באהדה"' הוא עונה בכנות. "אם אילן יבוא יחבקו אותו, את זהבה יסקלו באבנים. אם תמר תגיע עם אילן זה יתן לה פתח גדול". אני אומרת לו כמה זה משונה לראות גבר מזרחי עם כיפה בראש סניף של מרצ. "אני מתחבר יותר למצע החברתי של מרצ מאשר למדיני. וגם כאיש דתי אני אומר לך שאני בעד חיה ותן לחיות. צריך להפריד את הדת מהמדינה". הבן שלו, הוא מספר, תלמיד ישיבה בהר ברכה. אותו אמנם לא הצליח לפקוד למרצ, אבל כל שאר המשפחה, לדבריו, כבר שם איתו.

זמן קצר לאחר מכן מגיע אבי דבוש. בין שניהם, אין כמעט בוחר או בוחרת שהם לא מכירים אישית. "אם אני לא מכיר מישהו סימן שהוא לא מגיע מאשקלון", אומר ג'יבלי. בוסקילה, הוא אומר, לא פעל בעיר בכלל. "לא חוגי בית, לא כלום. אשקלון היא של תמר זנדברג, כי כולם פה האנשים שלי".

דבוש מתקבל בחום גדול במקום. גבר מזרחי חובש כיפה אחר אומר לי "אני מצביע ביבי, ליכוד כל החיים, אבל אם אבי היה רץ הייתי מצביע בשבילו". אחרי כמה לחיצות ידיים וכמה שיחות קצרות, דבוש יוצא לקלפי בשדרות. אחרי שהוא עוזב מגיע זוג שג'יבלי לא מזהה. קיבוצניקים משדה יואב, אנשי מרצ ותיקים. כשהם יוצאים מהקלפי, אני שואלת למי הצביעו. גם הם הצביעו לתמר זנדברג. "אבי בוסקילה בחור טוב, אבל הוא עדיין חסר ניסיון". האישה מעידה על עצמה שהיא מעריצה את זהבה גלאון. הגבר, לדבריו, לא סובל אותה.

קלפי מרצ בשדרות (אורלי נוי)

קלפי מרצ בשדרות (אורלי נוי)

כשעה מאוחר יותר, בקלפי בשדרות (הממוקם באופן תמוה במשרד של חברת כוח אדם) מצטופף כבר תור של מצביעים. לו זר היה נקלע למקום הוא היה מתקשה להאמין שהתור הזה, המורכב ברובו מנשים מזרחיות מכוסות ראש וגברים מזרחים חובשי כיפות, הוא לבחירות לראשות מרצ.

גם מחוץ לקלפי בשדרות עומדים פעילה של בוסקילה, ופעיל של זנדברג. למעשה זה יהיה מאוד לא מדויק להגדיר את אופיר כלפה, שאת סיפור המעבר שלו מהימין למרצ אפשר לקרוא כאן, כפעיל של זנדברג. כלפה הוא איש של אבי דבוש. עד כה הוא פקד למרצ כ-160 איש משדרות ויישובי הסביבה. "כדי שהשמאל יצמח הוא חייב להבין שחייבים עבודת שטח כל הזמן, לא רק לפני בחירות. ושהוא חייב מנהיגות מהפריפריה. אבי מביא את שני הדברים האלה".

הוא צעיר נמרץ מאוד, רוב הזמן מדרבן אנשים בשיחות טלפון להגיע ולהצביע. "ניהלתי בעבר את המכינה בשדרות, הזמנתי את אבי לתת הרצאה והוקסמתי. אני מאמין בו ורוצה לראות אותו בכנסת. בכלל, אני רוצה לראות יותר מזרחים בכנסת. הרי גם אצל האשכנזים ההצבעה היא שבטית לגמרי, תראי למשל את יאיר לפיד. הדבר היחיד שעשה זה שהעלה לי את המחיר של העראק והוריד את המחיר של הוויסקי לחברים העשירים שלו". אני מציינת בפניו את הפרדוקס שהנה הוא, צעיר מזרחי שרוצה לראות עוד מזרחים בכנסת, מגייס עכשיו קולות לטובת המועמדת האשכנזיה מול מועמד מזרחי. "תראי, חבל לי שאבי פרש אבל גם תמר היא לא התדמית של התל-אביבית המנותקת שיש לה. ככל שאני מכיר אותה יותר לעומק אני רואה את החיבור לדיור הציבורי, גבעת עמל. בסופו של דבר אני פה בשביל המפלגה, אבל אני קודם כל איש של אבי דבוש. אשמח לראות את בוסקילה בכנסת, אבל אין לו את הניסיון של אבי".

אני שואלת אותו כמה מתוך ה-160 שפקד הוא מאמין שגם יצביעו עבור מרצ בבחירות הכלליות. הוא מודה שכנראה לא הרבה. "אם אבי היה בראש המפלגה אני אומר לך באחריות שמעל 90 אחוז. נכון שאנשים לא באים עכשיו בשביל האידיאולוגיה, אבל לאט אט. עוד חמש שנים הדברים ייראו אחרת".

"דמיין שאתה קם בבוקר – ובוסקילה"!

גלי, הפעילה למען בוסקילה, מודה שלא פקדה אף לא שם אחד. למעשה היא החלה את הפעילות לטובת בוסקילה רק ביום הבחירות. ובכל זאת היא מנסה את מזלה בשכנוע המתפקדים שהגיעו להצביע הודות לחריש העמוק של דבוש ואנשיו. "דבוש הפך את הפריפריה למותג האישי שלו, זאת בעיה".

בינתיים הבוחרים נכנסים ויוצאים, כמעט כולם מכירים אישית את אופיר והגיעו להצביע בגללו. "מאז שדבוש פרש זה בחירות פח", אומר בתסכול חבר מהקיבוץ של כלפה שהגיע להצביע. "אפשר עוד להתלבט", גלי מזהה את פוטנציאל הקול הצף. "ספרי לי על בוסקילה, אני פתוח לשמוע", מפתיע הבחור.

"שבע שנים קצין בצבא, היה מנכ"ל שלום עכשיו…"

"שנה וחצי", אופיר מחדד.

"לפני שלום עכשיו…" גלי מנסה להתעלם מההתערבות ולהמשיך.

"היה פרסומאי", אופיר שוב מתנדב להשלים לה את המשפט.

"עצום את העיניים, דמיין שאתה קם בבוקר – ובוסקילה!", היא מנסה טקטיקה אחרת. "מה אתה מרגיש?"

"שלא עוברים את אחוז החסימה", אופיר לא מרפה.

"יש פה התלבטות אמיתית", אומר הבחור שעל לבו מתחרים השניים. "הצבעתי למרצ כל חיי, למעט הפעם שעמיר פרץ עמד בראש העבודה. אני רוצה חיזוק לצבעים שהם לא תמר זנדברג, אבל אצביע לה בלית ברירה. שמעתי את בוסקילה. הוא לא מנהיג".

"בהתחלה בכלל חשבו שאני ובוסקילה זה אותו בן אדם". אבי דבש, אמש בשדרות (אורלי נוי)

"בהתחלה בכלל חשבו שאני ובוסקילה זה אותו בן אדם". אבי דבוש, אמש בשדרות (אורלי נוי)

ועכשיו, לחיבור האידאולוגי

מאוחר יותר, אני יושבת עם אבי דבוש על כוס קפה במרכז המסחרי של שדרות, בסמוך למיקום הקלפי. אם מישהו התאכזב בשם אותה תפיסה צרה של פוליטיקת הזהויות מהחיבור שלו לזנדברג, דבוש ממהר להעמיד אותו במקום. "בהתחלה בכלל התבלבלו בינינו (בינו לבין בוסקילה. א.נ), חשבו שאנחנו אותו בן אדם", הוא אומר בצחוק מריר. "יש משהו מתסכל מאוד בעובדה שמזהים אותנו כאילו על אותה המשבצת, בגלל תווית המזרחיות. יש בינינו הבדלים כמעט בכל פרמטר. אני לא מדבר על הפריפריה, אלא פועל ממש מתוכה".

אבל עכשיו אתה המזרחי שמביא את הפריפריה על מגש העבודה הקשה שלו במשך שנים למועמדת האשכנזיה התל-אביבית.

"אחד הדברים שמצאתי בתמר זה הצניעות להודות שיש דברים שהיא לא יכולה לעשות, בין היתר בגלל התוויות שהלבישו עליה. השאלה היא איך יתורגמו יחסי הכוח האלה בהמשך. אבל אני מכיר אותה שנים, ויש לה הבנה עמוקה וחיבור לנושאים כלכליים, של צדק חברתי, נושאים שחשובים לי ובעדינות אגיד שלא מצאתי את העומק לגביהם אצל בוסקילה".

מה שראיתי בשתי הקלפיות בשדרות ובאשקלון זה בעיקר התפקדות שבטית, משפחתית, לטובת הפריימריז, לא חיבור אידיאולוגי. גם הפוקדים יודעים שאלה לא אנשים שיצביעו למרצ בבחירות הכלליות. באיזה אופן זה נתפס כהרחבת שורות?

"יש פה תהליך. האנשים שאופיר פקד חלקם באמת משפחה וחברים, אבל הם יכולים להוות את הבסיס שיקים את התא המקומי של מרצ ואיתם נגיע לאדוות נוספות. אנשים גם זזים מהמקום שלהם פוליטית, משתכנעים. ואגב, גם החיבור המשפחתי הוא אידיאולוגי, חשוב לאנשים שיהיה מישהו מהאזור, שרואה אותם. אנשים מבינים צריך שינוי, אבל הוא צריך להיות דרך החיבור למקום. כשאני, שילדיי גדלים כאן באזור, מדבר על ילדות בעזה ובשדרות שרוצות לחיות, יש לזה הרבה יותר כוח".

בסופו של דבר, כתמיד, כל אחד יקרא בסיפור הזה את מה שהוא רוצה לראות. אפשר לראות בזה דוגמה נוספת לאופן שבו הממסד ההגמוני הלבן מנטרל מועמד מזרחי אחד ורותם אותו כדי לנטרל מועמד מזרחי אחר, לטובת נציגת האליטות הישנות והלבנות שלו. אבל אפשר גם לראות בסיפור הזה את הכוח של עבודת שטח עקבית, למרות שפירותיה לעת עתה מוגבלים וגם נפלו על הצלחת של מי שזכתה בהם מההפקר. יותר מכל דבר אחר הסיפור הזה תובע מבט מורכב יותר ומתנשא פחות על הפריפריה, שמוכיחה שלא די בשם מזרחי כדי לרכוש את אמונה. היא דורשת עבודה בשטח, נוכחות, חיבור. לא סיסמאות. וההתמסרות שלה מדודה וחשדנית ומוגבלת, וגם זה מעיד על מורכבותה. ואם מרצ תלמד מכך את הלקח הזה, אולי זה יהיה הפתח לשינוי שמייחלים לו כל כך במפלגה, והמזרחים לא יהיו רק על תקן קבלני הקולות של האשכנזים בפריפריה אלא הנציגים האותנטיים שלה בהנהגה.

> כך התדרדרה החברה במצרים לשנאת בני ישראל, וכך אנו מתדרדרים בעצמנו

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf