newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הביטחון בשמיים: מה שקרה לי כשהסתכלתי על מאבטח אל-על

נכון שהמראה שלי הוא ספק מזרחי ספק ערבי, ונכון שבאמת לא התגלחתי באותו יום, אבל האם בגלל זה נחשבתי מחבל בפוטנציה? ולמה אנחנו מאפשרים לאל-על להמשיך להתייחס לנוסעיה בכזו גזענות?

מאת:

כותב אורח: אלעד כרמל

לאחרונה הפנתה ח"כ זהבה גלאון את תשומת לבם של העוקבים אחר עמוד הפייסבוק שלה לכך שאתר האינטרנט של חברת אל-על זמין בשפות עברית, אנגלית ורוסית. השפה הערבית כנראה נפלה בתעדוף: "חברת התעופה הישראלית", כותבת גלאון, "לא ראתה לנכון להנגיש את האתר שלה ל- 20 אחוז מהאוכלוסיה שהם דוברי ערבית". אכן, חברת אל-על מסמלת במידת רבה את ההוויה הישראלית-יהודית בכלל ואת תסביכי תפיסת הביטחון הישראלית בפרט.

> שופטי העליון מציעים הקמת יישוב בדואי-תורני משותף. האם יש לזה סיכוי?

למעשה, אל-על אינה חברה טובה במיוחד בסטנדרטים בינלאומיים, אך המחירים שלה גבוהים כמו אלו של חברות עולמיות נחשבות דוגמת בריטיש-איירווייז. כיצד זה, אם כך, שישראלים רבים ממשיכים לטוס בנאמנות עם אל-על, במחירים גבוהים ואיכות בינונית? מדוע לא להעדיף את חברות הלואו-קוסט במחירים זולים, או לחלופין להשקיע את הכסף בחברות תעופה טובות יותר?

נראה שאל-על רשמה הצלחה פנומנאלית בכך ששכנעה את אזרחי ישראל, היהודים כמובן, שהיא-היא החברה שתבטיח את ביטחוננו טוב יותר מכל חברת תעופה אחרת בעולם. אז מה אם בעשורים האחרונים שדות תעופה בכל העולם אימצו את סטנדרט הבטיחות הקפדני ביותר? אנו בשלנו, רק אנו נשמור על ביטחוננו. כאן מתחיל להתגלות לו הקישור למעמקי נפשה של הישראליות מימי משה רבנו ועד בנימין נתניהו: אל לנו לסמוך אלא על עצמנו (ועל אבינו שבשמיים).

מבטים יכולים להרוג

והנה, מקרה שקרה לי לפני מספר שבועות. ערב אחד נחתי בשדה התעופה לוטון בלונדון. בעודי ממתין לאוטובוס בשדה התעופה, ישבתי לשתות קפה והבחנתי בכך שממש לידי החל צ'ק-אין לטיסת אל-על לתל אביב. בקושי חלפו להן מספר דקות, וכבר ניגשו אליי שני מאבטחים חמושים של שדה התעופה לשאול לפשר מעשיי. עניתי להם, ותהיתי על שום מה זכיתי בכבוד. ובכן, מסתבר ש'בהיתי' בקצין הביטחון של אל-על מהטיסה ליד, כך הסבירו לי החמושים. הקצין – אשר כנראה חש מאוים – שלח את החמושים שיערכו בדיקה. כמובן, מרגע ששמעו החמושים שאני בעצמי ישראלי, הודיעו לי השניים שאני ודאי יכול להעריך את הדאגה, ופנו לדרכם.

מדוע באמת ניגשו אליי החמושים? ובכן, המראה שלי, איך לומר, הוא כזה שנופל לתוך אחת משתי קטגוריות: מזרחי או ערבי. לכך יש להוסיף את העובדה שבאותו ערב לא הייתי מגולח, והתוצאה ברורה: מחבל בפוטנציה.

להלן מסקנותיי מהתקרית. ראשית, אל-על צודקת: כבר מזמן שלא נראו ולא נשמעו יוזמה ונחישות כאלו בתחום הבטחת ביטחון הנוסעים, עד כדי איתור אנשים (חשודים) בשדה התעופה שיוצרים קשרי עין (חשודים) עם קצין הביטחון. שנית, לעניין האפיון הגזעי. אמנם זו אינה הפעם הראשונה שאני נתקל בתופעה, ולמעשה אני רגיל לתשאולים רנדומאליים בשדות תעופה רבים באירופה וגם בארץ (השימוש במושג "רנדומאלי" מצדיק בחינה מחדש של חוקי ההסתברות). אבל כשאל-על עושה זאת, לא רק שהיא עושה זאת בגלוי וללא שום בושה, היא עושה זאת גם בהנאה ובגאווה.

אל-על לא רק משווקת ביטחון, היא גם מיישמת. היא מיישמת את התפיסה הישראלית-יהודית הבסיסית ביותר של ביטחון: תפיסה שמונעת מתוך אמונה יסודית ועמוקה שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו; שכל בחור צעיר בעל מראה ערבי מהווה איום. לכך נלווית אותה גזענות מכוערת כל-כך: גזענות אשר אינה בוחלת באפיון הגזעי הבוטה ביותר, ואשר משמיטה בכוונה את השפה הערבית מאתר האינטרנט. על כל מי שנוסעת עם אל-על לחשוב פעמיים האם היא מעוניינת לתת יד לחברה שאלו הם אורחותיה.

יחד עם זאת, קצין הביטחון של אל-על אינו האשם (היחיד); גם לא חברת התעופה כולה. הפחדנות, החשדנות והצדקנות הישראליות הן הבעיה: והרי די להאזין לכל אחד מנאומיו של ראש ממשלתנו כדי לחוש אותן במלוא הדרן. המקרה של אל-על מסמל את הפרנויה של כולנו, והוא מעציב כל-כך כי הוא מראה עד כמה אנו ראויים לממשלות הימין סרבניות השלום: אבל העיקר שתהיה טיסה בטוחה הביתה.

 אלעד כרמל הוא דוקטורנט במחלקה לפוליטיקה וליחסים בינלאומיים באוניברסיטת אוקספורד

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf